אני לפני וסת אז דברים יותר רגישים
אבל אלה הדברים הרגילים שגורמים לי להרגיש כמו האדם הכי גרוע
כל מה שגורם לי להרגיש אשמה
בירוקרטיה שאני צריכה לטפל בה ודוחה
מתמטיקה שאני צריכה לחזור אליה כי שבוע הבא אני מתחילה לעשות שיעורים פרטיים ועדיין לא עברתי על כל החומר
שכחתי את הדוד דולק מהבוקר וגיליתי בערב
כביסה וכלים שמחכים לי
לא לענות להודעות של אנשים
הכל מצטרף ליום ארוך ומתיש
והבדידות שמחכה בכל פינה
חתכתי סלט והתחלתי לבכות
הבדידות
כל המשימות זה דברים שאני כבר מכירה, שברגע אחד הם יכולים להיפתר ואני מרגישה מטומטמת שאכלתי ככ הרבה סרטים עליהם
הכל יוצא מפרופורציה בתדירות גבוהה מדי
וגם עם המתמטיקה נזכרתי שגם בתיכון אף פעם לא למדתי כלום ודחיינתי הכל לרגע האחרון והרגשתי חרא על זה, ואז רגע לפני למדתי הכל והוצאתי מאיות. וככה כל פעם מחדש היה הלופ הזה ולא זכרתי לסמוך על עצמי. עכשיו אני קצת יותר זוכרת, ועדיין זה יושב עלי. כל הכובד של ספרי בני גורן שאני לא פותחת יושב עלי.
הורידו לי קורס אחד מהמערכת, קורס שממש רציתי, אבל זה לגמרי לטובה כי לקחתי יותר מדי קורסים. אני חושבת לקחת קורס אחר במקום, כי אני באמת אוהבת ללמוד, באמת הכל מעניין אותי, אבל גם אני יודעת מה קורה כשאני מעמיסה על עצמי יותר מדי (שנה שעברה אהמ אהמ), וזה יכול להגיע לרמות לא שפויות, ואני יודעת הרי שאני אתעסק בפרויקטים שיעניינו אותי ולא באמת יהיה לי כזה הרבה זמן פנוי.
אבל נראה לי שאני פשוט לא יודעת מה לעשות עם זמן פנוי. זמן פנוי מפלפ אותי, אני נהיית משותקת ולא מצליחה לעשות כלום. אני לא חושבת שאני אפילו נחה, אני לרוב סתם מבלה שעות בטלפון עד שהיום נגמר. מה לעזאזל אמורים לעשות בזמן פנוי?
היה טוב לבכות מקודם. וכואב.
התחלתי לתהות למה אני כותבת פה ואם בכלל אכפת לי מי קורא. זה מאד אנונימי ואני לא רוצה שאף אחד שאני מכירה יקרא את זה. ואם זה אנשים שאני לא מכירה מה זה משנה. לא יודעת. בכל מקרה זה גורם לי לכתוב קצת את מה שעובר עלי ואני כבר בקושי עושה את זה. היום קניתי מחברת כתיבה חדשה אז אולי אחזור לכתוב גם לעצמי.