שדה פרחים

נזכרתי שכשיצאתי היום מהלימודים, עם ראש מתפוצץ, נתקלתי בבחור מהעיר שהכרתי לאחרונה, אפשר לומר מכר למרות שמעולם לא השתמשתי במילה הזאת. הייתי מאד עייפה ושאלתי לשלומו מנימוס, ואולי גם כי רציתי לדבר עם מישהו, והוא התחיל לספר לי בצורה קצת לא מותאמת (כי אנחנו לא הכי מכירים) כמה לא טוב לו ושהוא רוצה להיעלם. הרגשתי שהוא צריך מישהו לדבר איתו. אני מאד זהירה עם התמיכה שאני נותנת לאנשים, אני יודעת שיש בי הרבה האמפתיה ותמיכה לתת ושאני יכולה לעשות את זה בלי גבולות כך שזה ייקח ממני אנרגיות שאין לי לתת, לכן אני זהירה. אבל התעניינתי בעדינות וחיבקתי אותו שוב ונתתי לו קצת לדבר, וגם אמרתי מילים מעודדות, ככל שיכולתי במצב העייף והכאוב שהייתי בו. גם כי נראה לי שרציתי בעצמי מישהו לדבר איתו. ובסוף התחבקנו שוב והפעם זה היה חיבוק ארוך מאד, הרגשתי שהוא צריך את זה, הרגשתי שאני צריכה את זה. זה נדיר לחבק חיבוקים כאלה ארוכים באמצע הרחוב בעיר, במיוחד עם אנשים שהם לא חברים קרובים. חיבוק כזה שהוא הכרחי. ואז הלכנו לדרכינו. לא פרצתי בבכי אבל בקלות הייתי יכולה.