שדה פרחים

כשאני בוכה מכאב כזה של הבפנים אני בד"כ מוצאת את הטלפון בשלב מסוים והוא משמש כpacifier.

מהר מאד אני מוצאת את עצמי בטינדר או בשרשורי היכרות בקבוצות השונות.

הכמיהה לאישה שתמלא את הבור חסר התחתית בלב שלי.

הכמיהה לאם שתאהב אותי ותשמור עלי מהעולם ומעצמי.

לפעמים אני מצליחה להרגיש את הכאב ישירות מאיפה שהוא נובע, מהצורך באמא שתאהב ותשמור עלי. אלה שני הדברים שאני כמהה להם. אהבה וביטחון. ביטחון. ביטחון. כמה אני מרגישה לא בטוחה בעולם הזה. במיוחד כשמדובר בנשים.

לפעמים אני גם מרגישה צורך באהבה אבהית. היום החיבוק עם הבחור הזה גרם לי לרצון לקרבה עם גבר, שנתחבק ונהיה קרובים ואוהבים. אף פעם לא היה לי את זה בחיים.

שום דבר אף פעם לא יוצא מזה שאני נכנסת לטינדר ולשרשורי היכרויות בוכה ובודדה. לרוב אני הולכת לישון ולמחרת קצת יותר טוב.

מחר בבוקר אעשה זריקה מספר 4 ואחרונה של בי12 בטוסיק שלי. אני כבר מרגישה את ההשפעה של זה עלי, יש לי יותר אנרגיות, אני מרגישה יותר חזקה ומסוגלת. הנה תראי אותך דואגת לעצמך. לומדת להיות הורה של עצמי.