לפני כמה חודשים יצאתי עם מישהי לדייט ובאיזה שלב אמרתי איזה משהו והיא אמרה, "אה את מחוננת נכון?" וגמגמתי ואמרתי לא יודעת.
אחר כך לא הצלחתי להירדם אז חיפשתי מבחן שאומר אם את מחוננת, וב3 בלילה עניתי על שאלות אמריקאיות של להשלים תבניות ודפוסים. בסוף הייתי צריכה לשלם כדי לקבל את התוצאות, זה היה מאד מאכזב. אחר כך סימסתי לאמא שלי, "אמא, את חושבת שאני מחוננת?" והיא כתבה "כן, אבל למה עכשיו?".
אני לא מבינה את העיסוק האובססיבי הזה בהאם אני חכמה וכמה אני חכמה. ולמה הוא מגיע עכשיו? זה תמיד היה given, זה תמיד היה דבר קבוע בחיי, שאני חכמה. ותמיד היה לי חשוב שאנשים ידעו את זה. לפני שנה, לפני שהתחלתי ללמוד את מה שאני לומדת, פתאום חלפה לי מחשבה בראש שהבהילה אותי נורא, "רגע, אם אני הולכת ללמוד את זה, איך אנשים יידעו שאני חכמה עכשיו?".
אה תכלס אולי בגלל זה המחשבות האלה עולות עכשיו, בגלל מה שבחרתי ללמוד. עכשיו אין הוכחות אמפיריות לחוכמה, זה דבר הרבה יותר מופשט. וזה באמת מערער אותי. זה מעניין נורא. אני צריכה לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי. זאת דינמיקה מעניינת מה שיש בינינו, אני יודעת שהיא מאד מאד מעריכה ותופסת ממני וקשה לי להכיל את זה. היא יודעת, אני לא חוסכת ממנה, כשהיא מתחילה לדבר עלי דברים טובים אני אומרת לה שאני מרגישה לא בנוח. זאת מן תחושה כזאת שאני מרמה אותה, שהצלחתי להונות גם אותה. מצד שני, היא מכירה אותי כל כך טוב, באמת טוב, וכשהיא אומרת עלי דברים טובים ויפים מתוך היכרות איתי, יש בזה משהו מערער. באימות הזה עם המציאות, שיש בי יופי כשכל כך קשה לי להכיל את זה הרבה מהזמן.
סתם, אז מעניין מה היא תגיד על הצורך הזה שלי לנסות להוכיח לעצמי ולאחרים שאני חכמה. אני מדמיינת אותה לרוב בתגובות קצת חריפות, על גבול המבטלות, סטייל "מה, את לא יודעת שאת חכמה?" מופתע, אבל לרוב היא מגיבה יותר ברכות וחמלה ממה שאני מדמיינת.
שאלתי שוב את אמא לא ב3 בבוקר על העניין של המחוננת והיא אמרה לי שכשהייתי ילדה עשו לי מבחנים שאמרו שאני ב4 אחוז הגבוהים של האוכלוסייה. תכלס זה נראה לי ממש בולשיט המבחנים האלה, איך לעזאזל מודדים חוכמה ואינטליגנציה, אלה דברים הרבה יותר מסועפים ומורכבים מסתם מבחנים אמריקאים. זה משעשע, כי אני רוצה הוכחות חותכות לזה שאני חכמה אבל לא מאמינה שהן בכלל רלוונטיות למשהו.
הרבה יותר מעניין מהשאלה "כמה אני חכמה", זו השאלה, "למה זה מעסיק אותי כל כך?".
נ ב
בגיל 18, ע' כתבה לי ברכה יפה ליומולדת וכתבה שם, "זה לא פשוט להיות גאון עצוב". אני זוכרת את המשפט הזה עד היום והוא מטריד אותי, מהסיבות הבאות: א. אני לא מסוגלת לקרוא לעצמי גאון (איך זה שאני גם חושבת שאני הכי חכמה בעולם וגם עם הערכה עצמית נמוכה?) ב. אם כבר אני גאונה ולא גאון. ג. הרבה מחשבות על האם החוכמה שלי היא המקור לסבל שלי. ד. כואבת לי ההגדרה העצמית הזאת בתור "עצובה". אני חושבת שכבר הרבה זמן שאני לא רואה את עצמי ככה, בתור עצובה באופן אינהרנטי, אבל לפעמים יש לי בראש את המשפט "הלב שלי תמיד קצת עצוב", והוא מרגיש לי נכון בצורה עמוקה. אולי נכון גם להגיד שהלב שלי תמיד קצת שמח. זאת מחשבה חדשה מהרגע הזה והיא עושה לי נעים.
נ ב.ב
לא מזמן חזרתי למקום עבודה שעבדתי בו בעבר, ודיברתי עם קולגה שאני אוהבת נורא, וסיפרתי לו על דייט עם איזו בחורה שהלך ממש טוב אפילו שפחדתי לפני שהיא סתומה. והוא אמר, ביחס אלייך הרבה אנשים סתומים. וזה הפתיע אותי שהוא אמר את זה, אני שוכחת שמרגישים את החוכמה שלי גם בלי שאני מנסה להראות אותה. כמו שמרגישים את הלב הטוב שלי, גם כשאני לא זוכרת שהוא כזה.
נ.ב.ב.ב
אפילו לא התחלתי לדבר על מה זה חוכמה ואיך לעזאזל מגדירים את הדבר הזה, אבל די, אין לי כוח לאכילת ראשים הזאת.
