עכשיו בקיץ עברתי דירה. ראיתי 30 דירות, בלי להגזים. זאת הייתה חוויה מייאשת מאד. שלחתי בסך הכל מאות הודעות לאנשים, עבדתי בזה, קמתי בבוקר לשעתיים בקבוצות והלכתי לישון עם שעתיים בקבוצות ובין לבין ראיתי דירות והייתי בקבוצות. הייתי מחוברת לטלפון באמאמא של הוריד.
אני בנאדם טוטאלי, אני נוטה לתאר את זה כאובססיבי, הפסיכולוגית שלי לא אוהבת שאני משתמש במילה הזאת. לאחרונה התחלתי להשתמש במילה כפייתי. אני גם בנאדם עם כוח רצון ונחישות די מרשימים. יחסית בתחילת החיפושים דיברתי עם חברה שגם חיפשה דירה. היא מצאה אחרי 3-4 דירות שראתה, ואמרה שאני בררנית מדי. עכשיו היא שוב מחפשת דירה חדשה כי לא טוב לה שם. אני לא שמחה לאיד, אבל זה נותן לי תחושה טובה שצדקתי במאמצים שלי.
בסוף מצאתי אותה. דירה מוארת ומרווחת בתקציב סטודנטיאלי, עם מיליון מרפסות. גם את השותפות המקסימות שלי מצאתי. אבל זאת הייתה חוויה מייאשת ברמות קשות. כל הזמן ניסיתי לחשוב איך אני יכול לייעל אותה, מה אני עושה לא נכון, למה אני רואה כל כך הרבה דירות. ובאמת היו דירות שראיתי שיכולתי לפסול מראש, שהייתה שם תחושה שאמרה לי משהו מסוים ובסוף התברר שצדקתי. היו דירות שמראש לא הייתי צריך לשלוח הודעה לבעלים אבל ניסיתי בכל זאת. אשליית השפע וכו'.
מההתחלה ידעתי בתוך תוכי שאמצא. קיבלתי איזו אמונה כזאת בתורשה מאבא שלי, שלא משנה מה - אני אצליח. בסוף אני אסתדר. אם אני רוצה משהו מספיק ועובדת מספיק בשביל להשיג אותו, הכל יסתדר. ואולי גם בלי קשר לכמה אני עובדת קשה. יש דברים שפשוט מסתדרים, ידעתי את זה. ונורא רציתי לסמוך יותר על היקום, שיביא לי את הדירה הנכונה ברגע הנכון. אבל נלחצתי, פחדתי שזה לא יצליח, לא יכולתי פשוט לסמוך ולתת לדברים לקרות, הצורך שלי להיות בשליטה היה חזק מדי. ואני, יש לי אנרגיות ברוך השם, אנרגיות ונחישות, ונכנסתי ברב-רבאק של החיפוש דירה הזה.
ובאמת בסוף מצאתי. אבל אני יודעת שגם הייתה יכולה להיות דרך אחרת, פחות מייאשת, יותר נעימה, עם יותר אמון, עם קצת פחות קונטרול פריקיות.
מה שאני רוצה לומר, זה כמה נמאס לי מהיכרויות. כמה נמאס לי לחפש אקטיבית. וכמה זה מפעיל אותי סופסוף להתרגש ממישהי ולקבל דחייה. זה באמת כמו נס קטן, למצוא חיבור ומשיכה, ולאפשר לעצמי להתרגש ולהרגיש, וזה באמת משמח שאני מסוגלת לכך. אבל אוף, זה כואב. וכמה זה מעייף החיפוש הזה. לא בא לי להיות בחיפוש הזה, בא לי לסמוך על היקום שיביא לי את האנשים הנכונים ברגעים הנכונים. בא לי להפסיק לנסות לשלוט בכל אספקט של החיים שלי. אולי הצעד הראשון בדרך ללהיות נשלטת זה לתת לחיים לשלוט בי?.... חיח אולי.
אבל תכלס, זה בכלל לא זה, זה לא ייאוש מחיפושים. זה גם, אבל זו לא המהות. נתתי לעצמי להתרגש ממישהי והיא דחתה אותי, וזה פשוט כואב. וזהו זה.
הרבה זמן לא הרגשתי את הכאב הזה של הדחייה. יש בזה גם משהו מאד חי. אבל אני עייפה. תכלס זה גם עייפות פיזית כי עבדתי כל הסופש, ואני יודעת שרגשות כואבים מועצמים כשאני עייפה. תכלס אני גם שמחה על עצמי שפעם אחר פעם אני מנסה למצוא את מה שעושה לי טוב ונעים. זה באמת מעורר השראה, ובאמת קורים לי דברים יפים בדרך. והנה בסוף יש לי אחלה של בית. אבל זה בסדר גם להיות עצובה ועייפה.