מחקתי שוב את טינדר.
זה מעניין, מאז שהחלטתי להיכנס לבדסמ ולמצוא שולטת דיברתי ונפגשתי עם יותר בנות מאשר בכל השנה. אבל לא ממש עצרתי לשאול את עצמי מה חוץ מהשליטה אני רוצה.
אני מכירה את עצמי בתור בנאדם מאד טוטאלי, עם כל בנות הזוג שהיו לי היינו מההתחלה בקשר אינטנסיבי של להיפגש המון ולדבר המון. כל פעם שניסיתי להיות בקשר עם מישהי שהיה פחות מזה, להיפגש פעם בשבוע או תדירות דיבור נמוכה, זה לא באמת התאים לי ואכלתי סרטים וכו וכו. גם סטוצים לא באמת עבדו לי. אם מישהי מעניינת אותי, ואני נמשכת אליה, לא חושבת שיש לי אופציה לא לפתח רגשות. ואז אני תוהה, מה יקרה כשתגיע זאת שתשלוט בי, אני לא אתאהב בה? לא ארצה להיות איתה בזוגיות? ובינתיים רוב הנשים שדיברתי או נפגשתי איתן היו נשואות, שזה גם דבר.
מאז הפרידה אני תכלס לא בטוחה מי אני ומה אני רוצה. תכלס רק לאחרונה התחלתי להרגיש שוב רווקה, יותר משנה מאז שנפרדנו. רווקה במובן הנעים, שעומדות בפניי אפשרויות, שאני יכולה לבחור עם מי להיות או לא להיות, ולא להיכנס לקשר או אינטראקציה מתוך הכרח או צורך אלא כי אני בוחרת בזה. לא שבאמת הייתה לי ברירה, הגוף שלי סגר את עצמו. Close for business. הכוס שלי לא רצתה אף אחת, לא נתנה לאף אחת להתקרב אלי. כשלא הקשבתי לה, או הו כמה שסבלתי. ורק עכשיו פתאום אני מרגיש שוב רצון אמיתי לגעת ולהינגע. אבל אני אפילו לא יודעת איך להתחיל להבין מה קורה עם הלב שלי. בקושי נתתי לאף אחת או אחד להתקרב אלי השנה, לא רק רומנטית, בכללי. כמובן שאין לי הרבה ברירה, יש לי לב מרגרינה רגיש ואנשים נכנסים אליו בקלות, אבל נראה לי שיש לזה רמות שונות. ותמיד שמרתי על מרחק מסוים. על לבד מסוים. מה גרם לי לבכות לפני כמה ימים במחשבה על זה שאני לא חייבת לבד, שאפשר גם יחד? נראה לי בשיעור תנועה כלשהו, כשעשינו תרגיל בזוגות שגרם לי להבין שאני יכולה להרפות ולסמוך על מי שאיתי. כן, אני יכולה לבד, אבל אני לא חייבת לבד. איזו מחשבה רדיקלית.
כרגע אני פועלת על אימפולסים די אוטומטים. כפייתיים. אני רוצה להזדיין וגם אני רוצה מישהי שתזיין לי את המוח ותשלוט בי ותדאג לי ותטפל בי ותבעל אותי ותחלל אותי. אני לא ממש עוצרת לחשוב מעבר, או מה המשמעויות של זה. אולי אני צריכה, לא יודעת. אבל קצת נמאס לי להעניש את עצמי. הבנתי שבעצם כל השנה האחרונה הרגשתי ככ אשמה על הפרידה שזאת גם אחת הסיבות שהחלטתי שאני צריך להיות לבד, שאני לא אמור להיות ביחד. שאני רק פוגע באנשים. זה לא נכון. ובא לי שוב להרגיש נאהבת, מושכת, רצויה.
סתיו זה תמיד תקופה של תובנות ושינויים בשבילי. תמיד תקופה שאני מרגישה שאני עומדת להתפלפ ובסוף אני לא, אבל אני מבינה הרבה דברים עמוקים על עצמי. בזמן האחרון אני מרגישה שדברים זזים בתוכי ובחיי. וגם איבדתי היום את הכובע האהוב עלי ברכבת, זה מעציב אותי מאד, אני כועסת על עצמי שבפעם היחידה שאני קמה ממקום מסוים ולא מסתכלת לאחור זאת גם הפעם שאני שוכחת שם משהו. אבל זה מרגיש לי סמלי באיזשהו אופן.