שדה פרחים

1. כואבות לי הברכיים. זה חזר לפני שבועיים, יש עליהן הרבה עומס בלימודים ואני לא עושה פיזיותרפיה. אני מסרבת לכעוס על עצמי על שאני לא עושה פיזיותרפיה. אבל כואבות לי הברכיים.

2. אני לא מסוגלת לסיים יום ב12 בלילה. גם לא ב10 בלילה. זה בדיוק מה שלמדתי בשנה שעברה ואני צריכה גם ללמוד ליישם.

3. קר בירושלים. אני צריך רדיאטור. וארון בגדים. וכוח להחליף לפוך. וזמן לעשות קניות ולבשל ולא לאכול פלאפל כל יום.

4. אני צריכה שיזיינו אותי דחוף.

5. א' אמרה לי שהיא והבחורה מהחילופים השתכרו והזדיינו והבחורה השאירה לה מלא היקים על הצוואר. קינאתי. אבל גם כבר קלטתי אותה, היא פליירית רצח, מפלרטטת עם כולםן. לא בטוחה שזה מה שאני צריכה עכשיו בחיים שלי, לאכול סרטים על מישהי שלומדת איתי ברוב השיעורים. ועדיין, קינאתי.

6. מאז שאמרתי לב' שאני אדם לא קנאי, ופתחנו את היחסים, ונפרדנו, אני לא מפסיק לקנא. כל הזמן ובכולם. מקנא כשחברות מדברות עם אנשים אחרים, כשמושאי קראש מתקיימים בעולם בלי קשר אלי, מקנא באמנות של אנשים אחרים. אין לי עכשיו דוגמות ספציפיות יותר כי אני עייף נורא אבל זה קורה קונסטנטלי, כל הזמן, כל הזמן מקנא. זה לא נעים לי, זאת לא קנאה נעימה, זו קנאה צרת עין.

7. אני חרמנית נורא בימים האחרונים. אני לפני ביוץ לדעתי.

8. לאט לאט אני צוברת אנשים שמכירים אותי בשמי ובפניי, ולפעמים אפילו בפנים מול פנים מחוץ לוירטואליה, ושקוראים את הבלוג שלי. זו סיטואציה משונה לי מעט. מה שהיה לי נעים וחדש בבלוג הזה הוא שלא הייתי צריכה לצנזר כלום. זה לא נכון, עדיין צינזרתי, לקח לי זמן להרגיש פתוחה, וגם עכשיו גם אם לא היו אנשים שמכירים אותי, עדיין היו דברים שהייתי מצנזרת. אבל מרגישה שאט אט זה התחיל להשתחרר. אבל עכשיו, אנשים. מעניין אם מישהו תבע את המשפט, תכתוב כאילו אף אחד לא קורא, על משקל תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל. מזמן לא כתבתי את הקישקע שלי, את האפלה, את הסחלה, את הטינופת, בלי לראות בעיניים, להקיא את עצמי מהקרביים אל הדף. מזמן לא נתתי למישהי לראות אותי ככה. מעניין אם אי פעם נתתי באמת. אני יודעת שלחלקים מסוימים כן, אבל אני חושבת שהחלקים הסוטים שבי אף פעם לא ראו אור יום.

9. מחר אלך לסופר היקר ליד הלימודים ואקנה פחית שימורים של שעועית ומנה חמה. זה לא פלאפל. צריכה שמישהי תכין לי סלט דחוף.

10. כואבות לי הברכיים. איפה יש מוטיבציה בנמצא.