ראיתי פוסט באחת הקבוצות של מישהי שכותבת כמה היא כמהה לזוגיות ואהבה, כמה היא מוכנה לזה ומחכה שהוא יגיע.
הרגשתי קנאה מסוימת. אני לא יודעת להגיד את זה על עצמי, שאני מחכה כבר לזוגיות, לאהבה, למישהי הזאת. אני יודעת שיש לי בור בלי תחתית בלב שמבקש אהבת אם ואהבת אישה, אני יודעת שאני בודדה, אני יודעת שחסר לי מגע וחסרה לי מיניות וחסר לי לישון עם מישהי בלילה, לבשל למישהי, לאכול ביחד, לכתוב לה מחשבות קטנות ומטופשות, תסכולים, דברים נעימים שקורים לי. אבל זוגיות? להכניס מישהי לחיים שלי וללב שלי? אני לא יודעת אם אני מסוגלת.
עומד לי בכי בגרון וצעקה בימים האחרונים וכלום לא יוצא. היה לי יום די טוב בלימודים, הייתי מאד מעורבת בשיעורים והתעניינתי במה שקורה. עכשיו השעה מאוחרת מדי כי סיימתי מאוחר ובישלתי. יש לי בירוקרטיות שאני דוחה כבר הרבה זמן ובימים האחרונים זה שוב יושב עלי, וגם שלא כתבתי לחברה טובה לכבוד היומולדת ואני דוחה את הברכה כבר כמה ימים, ויש לי מחשבות כואבות על עצמי, של למה אני עושה את זה, מדחיינת את הכל, ושאני עצלנית, ושאני גרועה. ואז באמצע יום של 11 שעות בלימודים אני קופצת בחלון של 40 דק לעשות קניות, וחוזרת הביתה ב9 ומבשלת עד עכשיו, ואז אני חושבת - איך אפשר להגיד שאני עצלנית?
יש איזו קבוצה שאני בה וכתבתי פוסט היכרות לפני כמה חודשים, ולא קראתי אותו מאז. הוא היה מאד ארוך ומפורט (מישהי כאן כתבה לי שנראה שאני מאד אינטנסיבית ומאד מפורטת. נכון, אני שניהם), ולא קיבלתי הרבה לייקים כמו פוסטים אחרים, אז הביך אותי לחזור לקרוא בו. ובימים האחרונים חזרתי אליו כמה פעמים והופתעתי מהצורה הרגישה והמעניינת שבה ניסחתי את עצמי. זה לא היה באמת חופר, זה היה מאד אותנטי. אני באמת לא מבינה למה אין לי את כמות הפניות שיש לנשים אחרות, למרות שאני גם קצת כן מבינה כי אני בעניין של נשים ויש לי נראות טום בוי, ואני מאמין שרוב הפניות הם מגברים. עיסוק מטופש בכל מקרה. גם בכל מקרה אני לא בטוחה שהייתי יודעת מה לעשות אם הייתה נוחתת עלי הבחורה המושלמת עכשיו. בכל מקרה, כתבתי פוסט היכרות באמת יפה, נראה לי שאני מסוגלת לראות את זה.
בסופש ישבתי על הגשה שאני רוצה לעשות שעוסקת במיניות וביחסי כוחות, היה לי סופר מעניין לעבוד עליה וגם הגעתי למשהו שממש אהבתי. עכשיו הבעיה היא להציג את זה מול הכיתה, להופיע דבר מיני מול חבריי ומורתי. מביך אותי מאד מאד. גם חלק מהעניין זה להסתכל להם בעיניים, מאד מאד מביך אותי ולא כל כך בא לי לעשות את זה. מצד שני, זה מה שמעסיק אותי עכשיו, וזה מעסיק אותי כבר הרבה זמן, והנה הזדמנות לבדוק את זה. איכשהו אני מרגישה שחסר לי עם מי לדבר על הדברים האלה, על כל המחשבות שחולפות לי בראש על היצירה שלי.