לפנטזיות. אני צריכה שמישהי תיגע בי.
שנה שעברה העסיקה אותי המחשבה, האם כל האמנים אובססיבים. חלקתי אותה עם חברות והן אמרו שהן יותר עצלניות. שהיצירה מגיעה אצלהן ממקום אחר או משהו.
התחלתי לחשוב שאולי יש לי adhd כי קלטתי את המושג היפר פוקוס, ונראה לי שזה מסביר את המקום שאני נכנסת אליו. זה מקום אובססיבי שאני יכולה להיות בו שעות ולא לחשוב על שום דבר אחר, לא יודעת אם אני אפילו חושבת במקום הזה, המחשבות חושבות את עצמן, הדימויים, החומרים, המילים. מילים מתרגמות לחומרים פיזיים ותחושתיים וויזואלים. הכל מתחיל אצלי במילים נראה לי. ואני לא רואה שום דבר אחר. אני מתרגשת כמו שאני מתרגשת מבחורה בתוך המקום הזה. וכשהאובססיה שלי לנשים זולגת לתוך המקום הזה, זה בכלל שישו ושמחו.
עכשיו אני חושבת על דימויים של הנקה. חלב אם רעיל. נוזלי גוף רעילים. מיצי כוס. מדמיינת מישהי עומדת מעליי, אוחזת בלסת שלי ומרימה את הראש שלי אליה, מורה לי לפתוח פה ולהוציא לשון. היא מחזיקה ביד נר ומטפטפת אותו על הלשון שלי, המבט שלה לא זז מהעיניים שלי, המבט שלי לא זז ממנה.
חשבתי על זה היום, שזה מקום מבלבל. אצל מי הכוח? אצלי? אצלה? מי בעלת השליטה? מי למטה? מדובר בדמות בדמיונית הזאת בראש שלי, שמגולמת על ידי הרבה נשים בהיסטוריה שלי, שמגולמת גם על ידי אמא שלי. אצל מי הכוח? מי הקורבן? מי הנשלטת? מי השולטת? המקום הזה, המבלבל. הוא מעסיק אותי. הוא מעניין אותי. אני מנסה להבין איך להביא אותו לידי ביטוי חזותי.
הדימוי הזה של מישהי מטפטפת שעווה על הלשון שלי, זה דימוי חזק לחלב אם. עכשיו אני מנסה להבין איך אני מבלבלת את יחסי הכוחות בינינו. אני הולכת להגיד מילים לפני כן, וזה קצת מקבע אותי בעמדת כוח, אני בעלת הנרטיב, הסיפור הוא שלי, המילים הן שלי. היא פרפורמרית שבחרתי שעושה דברים שאמרתי לה לעשות. איך מבלבלים את המקום הזה? איך הופכים את זה לאמיתי? אם אני אמשך לה ואגיד לה את זה, זה ייתן לה כוח עלי. אבל זה מרגיש לי קצת כמו מניפולציה זולה, אולי יהיה יותר מעניין למצוא את הבלבול ביחסי הכוחות מתוך הדימויים. כאילו, לא מניפולציה, אבל הייתי באמת רוצה לחזק את הדימויים לפני כן. אבל זה בהחלט יכניס אנרגיה מעניינת לדינמיקה, שהיא תדע שאני נמשכת אליה.
אם כבר דיברתי על פנטזיה בתחילת הפוסט, אני עדיין מפנטזת על א.נשים לדבר איתם על אמנות ובדסמ, על פרפורמנס ובדסמ. איפה אתן?
