לא הצלחתי לעשות היום הרבה
בעיקר כלום
בעיקר לראות וונסדיי בנטפליקס ולבכות
דחיתי ודחיתי את הר הכלים שנצבר, ואת לבשל, ואז סופסוף התחלתי לעשות כלים ובאמצע חבר מהלימודים התקשר אלי ושאל אם אני רוצה לעשות תפקיד די קריטי בהפקה שלו
דחיתי אותו כי אני רוצה להתמקד בדברים אחרים השנה. הוא כבר השני שמציע לי את התפקיד הזה מאז שחזרנו ללמוד לפני חודש
ניתקנו את השיחה ופרצתי בייבבות
קשה לי להסביר למה אבל אני יודעת בבירור
שרואים אותי, את מה שיש לי לתת, את מה שאני שווה
בשילוב עם הבדידות הזאת של הסופש, של התקופה
בשילוב עם תחושה שרוצים לנצל את הכישורים שלי
בשילוב עם להרגיש חסרת ערך
זה בעיקר המפגש הזה, בין להרגיש חסרת ערך לבין להבין שאני לא
עכשיו אני לא מצליחה לחזור לכלים ולא מצליחה לבשל ותכף אני צריכה לצאת לפגוש בני אדם, מה שיכול לשפר את מצב הרוח שלי או להשאיר אותי מנותקת
וקניתי אלף ירקות כי סופסוף עשיתי קניות ואמרתי לעצמי שסופסוף אני אבשל ולא אוכל מנות חמות ופלאפל השבוע אבל הירקות עדיין ירקות והכלים עדיין כלים וגם הקופסאות מלאות האוכל שנרקב עדיין במקרר והוא מסריח אבל הגוף שלי כבד
אני הולכת לפתוח שימורים של זיתים
אני צריכה חיבוק של אמא, אני צריכה ליטוף, אני צריכה שיגידו לי שאני טובה, שאני ראויה, שמגיע לי טוב, שטוב אני קיימת. שטוב שבאתי. שטוב שאני פה.
