שבוע שעבר חבר אמר שלהרבה מהדברים שאני יוצרת יש תחושה של אימה. ספציפית הוא אמר שאני עושה דברים שהם אימה ועושה דברים של פואטיקה, ובהגשה האחרונה הצלחתי לשלב את שניהם.
זה הפתיע אותי, החלק של האימה. אף פעם לא ראיתי את מה שאני עושה בתור דבר אימתי. אני יודעת שאני גורמת לאנשים להרגיש תחושות מורכבות, לא נוחות. האמת שאני לא עד הסוף באמת יודעת איך אני גורמת להם להרגיש. אבל זה תמיד היה ככה, גם כשהאמנות שלי עוד הייתה רק כתיבה. תמיד היה בי מקום של יצירה מתוך מקום אפל. יש את התחושה האפלה הזאת שמשתלטת עלי ואני לא רואה בעיניים.
עכשיו סיימתי לראות את וונסדיי בנטפליקס וזה העלה לי כל מיני מחשבות. בשנים האחרונות נהייתי מאד רגישה, אם בתור נערה יכולתי לראות דם ורצח ואלימות בקלי קלות, היום אני מקבלת בחילה מאד מהר ולא יכולה לצפות בדברים האלה. פעם עוד הייתי מסוגלת לראות סרטי אימה והיום אני סובלת מהם. ועדיין היה משהו שתפס אותי בסדרה הזאת. היא לא הייתה גור במיוחד. היה בה משהו אפל. לא מספיק בעיניי, מאד בקלות היא הפכה להיות כמו כל סדרה אחרת שיש איזה מתח ופשע וחברים ולהתגבר על מכשולים וכל החרא הבנאלי הזה. לא מעניין. זא מעניין כבידור, לא כאמנות. לא כאמנות שאני מחפשת.
בכל מקרה, כן. לא יודעת לאן אני חותרת. רק להניח את זה בחוץ את המחשבות האלה, את מה שהחבר אמר, שאני עושה דברים אימתיים. הוא כן בחור רגיש, אבל כן כל פעם שאני מספרת למישהו שתפרתי חוטים לתוך כף היד שלי הפרצוף שלו מתעוות. אני פשוט לא עושה את זה בשביל האימה שבזה. אני עושה את זה כי זה הכרחי, יש שם משהו הכרחי, שצריך להגיע אליו, שמסתתר בחומצות הקיבה וצריך לבתר את האיברים הפנימיים כדי לגעת בו. יש פה משהו שאני לא מצליחה להסביר. בכל מקרה, זה עשה לי חשק לצלול עוד יותר למקום הזה באמנות, האפל, מה שהוא קרא לו אימה.
אני תוהה למה אני כותבת את הדברים האלה פה ולא בפייסבוק נניח. נראה לי שבפייסבוק יש עלי את הלחץ שזה יהיה מסודר יותר וחכם יותר ומובן יותר ורהוט יותר. כאילו שאני אבין מה אני רוצה להגיד אולי? שאתנסח בצורה בהירה יותר. ופה לא אכפת לי. אפילו שאני הולכת אחורה וקוראת פוסטים שלי פה ומופתעת מכמה יפה אני מתנסחת הרבה מהזמן. אני מרגישה שהרגישות שלי עוברת דרך המילים. התבונה. חדות העין שלי. בכל מקרה זה עדיין יותר מדי לחץ בפייסבוק. זה מצחיק, פעם הייתי מפרסמת דברים שאני כותבת שם, ואז גיליתי את הסטורי באינסטגרם והתחלתי לפרסם שם, ועכשיו אני בכלוב ואני כותבת כמעט רק פה. הולכת יותר ויותר אל עבר האנונימיות והזמניות. וזה מצחיק כי הייתי כותבת את הדברים הכי חשופים בעבר בפייסבוק, כמו טקסט שהזכרתי שאני מאוננת על הפסיכולוגית שלי, או שאני חושבת שאני מעל מתחת לכל מי שאני מתאהבת בה ואני לא מצליחה לראות אף אחת בגובה העיניים. זה תמיד מפתיע האופן שבו אנשים מגיבים לכנות, לפגיעות. כמה אנשים כמהים לזה, לאנשים שיחשפו את עצמם באותנטיות. אני רואה את זה באמנות, ונראה לי שגם ביום יום שלי. פעם מישהי בצבא אמרה לי שקל לדבר איתי כי אני לא שיפוטית. וזה מצחיק כי הרגשתי שאני האדם הכי שיפוטי בעולם, אבל אני מבין למה היא אמרה את זה. אני נותן לאנשים סביבי תחושה טובה, שאפשר להיות אמיתיים איתי. כנראה כי אני אמיתי. נראה לי שזאת הסיבה שאנחנו כל כך מתרגשים מפגיעות באמנות, כי זה מאפשר לנו להיות פגיעים.