אני מבינה בעצם כמה אני מתגעגעת לזוגיות
ללהיות חלק מ2
לדאוג למישהי ולאהוב אותה, לעשות שיהיה לה טוב
מישהי שתביט בי במבט מאוהב, שהצחוק שלה ימיס אותי, שהחיוך שלה ירגיש כמו בית, שהשפתיים שלי יכירו כל חלק בפנים שלה
מישהי להיות איתה ביחד
אני שמה לב לצורת ההיקשרות שקיבלתי מאמא שלי, חרדתית (תכלס נראה לי שקיבלתי ממנה את החרדית נמנעת, נראה לי שגם היא נמנעת), כמה אני צריכה ולידציה אינסופית לזה שאני רצויה, לא מבינה למה לא מתקשרים איתי 24/7, לוקחת אישי כל אקט שלא קשור בי באופן אישי ולא מבינה למה לא רוצים פשוט להיות איתי כל הזמן. כמו שאמא שלי עשתה לי. זה מעניין לראות איך זה תמיד היה ככה, ואיך עכשיו יש לי מבט יותר בהיר על זה. זה פחות מנהל אותי. מרגיש יותר לא אמיתי. אבל לפעמים זה גם מרגיש מאד אמיתי. יש איזו חרדה קיומית בכל מה שקשור באינטראקציה עם נשים. אם הן לא אוהבות ורוצות בי זה שווה ערך לגזר דין מוות, ככה זה מרגיש. החרדה לא פרופורציונלית כי היא יושבת על כאב עצום. חרדת נטישה גדולה. אני תכלס סובלת בתחילת קשרים, לא חשבתי על זה ככה אבל זה באמת מה שקורה, אני באמת תמיד סובלת. מעניין מה אני יכולה לעשות עם זה כדי לסבול פחות. פעם הטקטיקה שלי הייתה לשתף הכל, להגיד כל מה שאני מרגישה וחושבת ולהציף את הצד השני. התחלתי להבין את החשיבות של להשאיר חלק מהדברים אצלי, לעבור איתם עיבוד לבד לפני שאני מוציאה אותו לאדם השני. לתת לעצמי את הוליד הולידציה, את המקום לעבד, לא להיות תלויה באדם אחר כדי לעבד את מה שאני מרגישה. האמת שזה מוזר לי עכשיו לכתוב את זה, אני תוהה כמה זה באמת נכון, כמה באמת עברתי עם זה תהליך. אני גם מרגישה שהגבול דק בין לשמור לעצמי את מה שאני מרגישה ולא לשתף מפחד להעיק, לבין באמת להשאיר אצלי חלק מהדברים כדי לעבד עם עצמי ולא להפיל על הצד השני. זה קטע איך אחד הפחדים הגדולים שלי זה להעיק, להגיד יותר מדי מילים, לשתף יותר מדי רגשות, להרגיש יותר מדי רגשות, להיות יותר מדי. ונראה לי שבאמת לפעמים בסיטואציות מסוימות לאנשים מסוימים אני יותר מדי. חבל שאני לא מקבלת באמת שיקופים לזה, אני לא באמת יודעת מתי אני יותר מדי למישהי. חבל שאנחנו לא חיים בחברה שאנחנו ממש מדברים בכנות גבוהה את מה שאנחנו מרגישים וחושבים. אולי זה היה פוגעני, אני לא יודעת. אולי זה היה מגביל וסוגר. אבל אני מרגישה שאני באמת לא יודעת איך אנשים מרגישים כלפיי ואני רק בחרדה שהם מרגישים את הדברים הכי גרועים. אבל מי אמר שאני צריכה לדעת מה הם באמת מרגישים כדי להשתחרר מזה. זה רק מן לעשות enabling לדבר הזה. זה לא להשתחרר מהמטרד של קונסטנטלי לדאוג ממה שאנשים אחרים חושבים עלי.
