זה השלב הזה בשבת שאני עצובה
עצבות שבת לא דומה לעצבות שישי
בעצבות שישי יש משהו עם תקווה, בעצבות שבת יש משהו יותר ניהיליסטי, יותר חסר תוחלת
זה השלב שאני מתחילה לעבור על טקסטים קודמים שכתבתי באובססיביות ומנסה להשקיט אובססיות לנשים
אכלתי יותר מדי גבינה וכואבת לי הבטן
בכלל כואבת לי הבטן בשבועות האחרונים, אני אוכלת כמו חרא
תכף אסע לירושלים, גם בזה יש עצבות ניהיליסטית, בלילה הזה שמשתקף מהחלון, בלהגיע למיטה ריקה, בציפייה הלא מרגשת ליום הכי ארוך שלי בשבוע שהוא פאקינג מחר משום מה, מי בנה את המערכת המטומטמת הזאת שבה אני 11 שעות בלימודים בימי ראשון
ואולי באמת זה החורף שמבקש התכנסות וקר ושקט וקשה ללב שלי לשמוח
והחוסר והבדידות
הלוואי שהייתי אנונימית לגמרי פה אבל כל הזמן אני חושבת מה אם מישהו שאני מכירה יקרא אותי
הבדידות הזאת פתטית בעיניי, החוסר, הדיבור הבלתי פוסק על זה, האובססיות
האובססיביות הזאת מעוררת רחמים בעיניי, אני לא יכולה שלא לבקר אותה לחלוטין, שלא לנסות להסתיר אותה לחלוטין מפני מושאי הידלקות, עאלק להראות את הבלוג שלי למישהו, יש פה את התהומות שלי, את מה שאני מסוגלת לחשוף בכל אופן
בכל אופן עכשיו אני ממתינה שמישהי תשלח לי הודעה, לא ממש המתנתי לזה במשך הסופש, הייתי עסוקה בדברים הלא מעניינים שלי, וגם קצת נמאס לי להתכתב בשנה האחרונה, אני מעדיפה את מה שקורה פנים מול פנים, אבל עכשיו הגיעה עצבות שבת ואני ממתינה
טוב ביי בינתיים
