שדה פרחים

אני תוהה אם כולם חווים את הבדידות הזאת לפעמים, אם רווקים חווים את החוסר (בטח לא רק רווקים), החוסר במי שיתעניין, במי שיראה אהבה, שיהיה לה אכפת, בללכת לישון בזרועות של אדם אחר. אני תוהה אם כולם חווים את זה אבל לא מדברים על זה. כי זה גם מרגיש בודד בתוך התחושות האלה, מרגיש בודד ופתטי, ואובססיבי, ואני פתאום תוהה אולי פשוט אף אחד לא מדבר על זה, אולי זה פשוט לא מדובר ובגלל זה אני מרגישה שאני היחידה, ושאני היחידה שמדברת על זה, לא שאני מדברת על זה יותר מדי, אני כותבת על זה בבלוג, אולי לפעמים בטקטסים שאני מפרסמת ברשתות, וזה בעיקר מרגיש לי פתטי ומבקש תשומת לב, יש לי בראש את הקולות של אבא שלי ואשתו שאומרים על אנשים שעושים דברים קיצוניים (יעני כל מה שיוצא מגדר הרגיל יעני פרובוקטיבי) חסר לו משהו ובגלל זה הוא acting out. זה פוגעני ומנותק בכל כך הרבה רמות, ושטחי, ושיפוטי, ובלתי נסבל, אבל גם פאק, כן, יש אנשים בחוסר, בחוסר תשומת לב, חוסר אינטימיות, חוסר קרבה, למה זה כל כך פאקינג טאבו. סעמק. למה אף אחד לא מדבר על הבדידות הזאת. על הפאקינג קופסאות בטון שאנחנו חיים בהן שמנותקות אחת מהשנייה ומבודדות אותנו והופכות אותנו למנוכרים. אני פאקינג בודדה כל כך הרבה מהזמן למה אף אחד לא מדבר על זה. למה לדבר על זה מרגיש לי פתטי ומעורר רחמים. כאילו אם אני בודדה זה אומר שאף אחד לא רוצה להיות איתי והסטטוס החברתי שלי נמוך. נראה לי שבתוך תוכי אני שופטת את זה ככה באיזשהו אופן. אבל אני עדיין לא מצליחה להבין למה בדידות זה דבר כל כך מביש בעיניי. אוף. הסופש הזה פשוט היה לא קל. לא קל לי להיות עם המשפחה שלי כל כך הרבה זמן. לא הצלחתי לישון נורמלי. אכלתי דברים שעשו לי צרבת וכואב בבטן. וגם פאקינג עבדתי בשישי. אני מרגישה עייפות כזאת שאני מרגישה כשאני מכבה את עצמי. בא לי להרגיש אהובה. בא לי להרגיש אהובה על ידי.