שדה פרחים

הנה היום מתקרב לסופו

אני מרגישה את העייפות של כל הבכי שבכיתי היום

להיות פתאום לבד אחרי שעות של אנשים

הבדידות זוחלת חזרה

הגעגוע לבית

לאהבה

ובו זמנית לא הייתי יכולה להמשיך להיות עם אנשים, הזמן שלי עם עצמי קדוש, אני לא רוצה להיות עם אנשים כדי להסיח את עצמי מלהיות עם עצמי

אני אוהבת להיות עם עצמי, גם כשזה אומר להיות עצובה ובודדה

אולי אוהבת זו מילה גדולה

מוקירה את הזמן להרגיש את התחושות האלה

אבל אוף זה כואב

שוב הורדתי טינדר, מוצאת את עצמי מדפדפת

מרגישה בליבי שאני צריכה לשחרר את מה שלא צריך להיות בחיים שלי, וייווצר המקום לדברים חדשים

מה לא צריך להיות בחיים שלי?

כמה עוד ארגיש את האבל הזה על האהבה שהייתה? את האבל על הלב השבור שלי? לא רק מהזוגיות, הלב של הילדה שהייתי שנשבר והשאיר תהום שמנסה להתמלא

כמה עוד אבל ארגיש על הבור הזה בלב שלי

מתי האבל מפנה מקום לאהבה