לא יודעת מה אני רוצה לומר.
היה בוקר מלא חרדה כי עשיתי משהו שאני דוחה כבר הרבה זמן שקשור בכסף וזה היה קשה, ואז בישלתי באטרף כי לא השארתי לעצמי מספיק זמן, ואז הייתה שיחה סופר קשה עם הפסיכולוגית. מה זה שיחה קשה, הייתי באיזה מצב. מצב שלא ידעתי להסביר. לא הבנתי מה אני מרגישה, ניסיתי להגיד מה עברתי בשבוע האחרון שלא הפסקתי לבכות בו על האקסית, ניסיתי להגיד על הבוקר החרדתי שהיה לי. הרגשתי במאבק לדבר.
מתישהו אמרתי, אני לא יודעת איך להיות עכשיו. זה היה כל כך מדויק. ואני מרגישה שזה נכון בכל כך הרבה רגעים. שאני לא יודעת איך להיות עכשיו. משם מגיע חוסר הנחת, שאני חושבת שאני אמורה להיות באופן מסוים, או שאיך שאני עכשיו לא מוכר או לא נוח ואני לא מצליחה להכיל את זה, אני מנסה להיות משהו אחר, שהוא לא מה שאני עכשיו.
היא אמרה 'לאט לאט', ופרצתי בבכי.
התיקוף הזה שמותר לי להיות. עכשיו. לאט. עם מה שיש.
בסוף הפגישה עדיין הייתי ברע והיא אמרה לי, אבל תראי קצת גם את כל מה שעשית, עשית את השיחה הקשה הזאת בבוקר, את עושה צעדים לעבר מה שנכון לך, בישלת בבוקר. תראי את מה שאת כן.
עשיתי גם כביסה, וגם התקשרתי לארנונה, וגם התחלתי אתמול עם ההיא, וגם, וגם. וגם רצתי לשיעור ואיחרתי בגלל הפגישה, אבל עדיין הלכתי, למרות שרציתי להישאר בבית ולבכות. יש מצב שהייתי צריך להישאר בבית ולבכות.
כי לקראת סוף השיעור נתפס לי הגב בצורה קיצונית. זה קורה לי פעם בכמה שנים, מן כאב משתק בגב העליון. חיכיתי שיגמר השיעור והתלבטתי מאד אם ללכת הביתה כי אני נורא אוהבת את השיעור שאחרי, והבנתי שזה יהיה פשוט סבל ואני צריכה ללכת הביתה ולשכב לבד במיטה.
יש מכולת באזור שלי שמוכרת לטקס אז עצרתי וקניתי וגם משהו מתוק, וירד עלי גשם, והלכתי הביתה והתחלתי לבכות בהליכה, בהתחלה בשקט, עד שהבנתי שמחשיך ויורד גשם ובקושי יש אנשים סביבי, והבכי התגבר, וחשבתי על משפט שקראתי השבוע, שמי שלא נתנו לה להיות קטנה לא תוכל לדמיין את עצמה גדולה, ורק רציתי להיות קטנה, כל כך קטנה, שאמא תדאג לי, שמישהי תדאג לי, להיות קטנה ולשחרר, להרפות, שיטפלו בי, שלא אצטרך לבד, שאוכל להישען, שאוכל להזדקק, להיות תלוי, והבכי התגבר והפסקתי לנסות להסתיר אותו, והגעתי הביתה והמשכתי לבכות עוד ועוד עד שנשכבתי במיטה והבכי התגבר לכמה רגעים עד שנפסק.
וזהו עכשיו אני במיטה עם כאבי גב. חשבתי לעצמי ברחוב, למה אני מרגישה כל כך הרבה מהכאב הראשוני הזה, השורשי, למה כל כך קל לו לעלות על פני השטח אצלי, למה אנשים אחרים לא מתפרקים ככה כל שני וחמישי. יש לי כמה תשובות לזה. א' אני ממש לא מתפרקת כל שני וחמישי, ויש תקופות שאני מרגישה שאני לא מצליחה לבכות ושמשהו תקוע וצריך להשתחרר ואני מייחלת לשחרור. וב', אני התפללתי להגיע למקום הזה, שאני מסוגלת להיות בקשר עם הרגשות שלי, מסוגלת לבכות בקלות, שלכאב הזה הראשוני יהיה מקום להיות מורגש, שהוא יוכל לעלות כדי שארגיש אותו וזה יביא ריפוי. זה פשוט כל כך פאקינג כואב אומייפאקינגאד. ויש כל כך הרבה טריגרים. מתי זה נפסק. מתי הכאב הורגש מספיק בשביל שיהיה אפשר להמשיך הלאה.
אוף כל כך כואב לי הגב. זה כל כך כל הסטרס הזה של הזמן האחרון. אני פוחדת למות בגיל 30 מסרטן כי אני כל כך לחוצה כל הזמן. חס וחלילה וכו'.
