אני מנסה להיות במקום
שאם מתגנבת לרגע מחשבה של פקפוק עצמי
להדוף אותה בשער הכניסה ולומר - לא
תחושה של אשמה על שעמדתי על שלי - לא
אני מנסה לשחזר את השיחה של אתמול, וכל מה שאני מצליחה לזכור זה שאמרתי לה שנפגעתי ממנה. אני לא מצליחה להבין אם אמרתי משהו שיכול היה לפגוע באדם. אדם נורמטיבי כמובן, ברור לי ממה האדם שהיא נפגעה. היא נפגעה מזה שאמרתי לה שנפגעתי ממנה. כאילו דה.
החיים מאד מבלבלים במקום הזה. לגדול כילדה שלא יכלה לסמוך על האדם שהיא הכי אוהבת בעולם, לא יכלה לסמוך שהיא תשמור עלי, שהיא תגן עליה. שהאדם הזה הוא המקור לפחד, לאלימות. מי שהיה אמור להגן ולשמור פגע והרס.
אני חושבת שמה שמבלבל הוא, כמה שאני אוהבת אותה בצורה עמוקה. את אמא שלי. ושאני מאמינה שהיא אוהבת אותי בצורה עמוקה. מה שמבלבל הוא שאני רואה את היופי שבה, אני עדיין רואה, כמה היא חמה ולבבית ואוהבת, כמה היא חכמה ומוכשרת, כמה אנשים אוהבים אותה, שהיא גורמת לאנשים להרגיש בנוח מאד מהר. יש בה הרבה דברים יפים. זאת בערך הפעם הראשונה שאני מסוגלת להודות בזה. בגלל שזה כל כך קשה, אל מול כל האלימות שבה. הזעם האינסופי. האלימות שאני ינקתי מהשד שלה ובלעתי לתוכי ומזהמת כל פינה בי. רותחת ומבעבעת בעצמות, בעורקים, בעצבים שלי. זה מה שכל כך מבלבל. לאהוב בצורה עמוקה אדם שהוא כל כך אלים כלפיי. ואין שום אפשרות לדבר איתה, אין שום אפשרות לגרום לה להבין. להבין אותי, את מה שאני חווה. מה שחוויתי, אבל גם מה שאני חווה היום. היא עדיין ככה היום. אלימה. זועמת. הרסנית. פוגעת בי בצורה עמוקה. היא לא מסוגלת לראות את עצמה, את איך שהיא מתנהגת, והיא לא מסוגלת להקשיב כשאני אומרת לה כשהיא פוגעת בי. זה כמו לנסות לדבר עם שריפה. אש לא מבינה מילים, היא מתלקחת, היא שורפת, היא גדלה מכל מילה שאנסה לומר לה.
החיים מאד מבלבלים בצל של כל זה. השנאה העצמית העמוקה שיש בי. כי אי אפשר לחשוב שהאדם הנפלא שאמור להגן עלי הוא לא בסדר, אני חייבת להיות הלא בסדר. לגדול ככה ולחיות ככה. כוחות ההרס העצמי שחיים בתוכי הם אדירים. הרצון שלי למות, לפגוע בעצמי, להרוס את עצמי, להשמיד את עצמי. האלימות הזאת שספגתי מופנית כלפיי עצמי עכשיו. לא התחלתי לדבר על כמה אני פוחדת שהיא תצא החוצה על האנשים שאני אוהבת.
החיים מבלבלים בגלל שבצורה מאד אינסטינקטיבית, המחשבות שלי הולכות ללהרגיש שאני לא מתנהגת בסדר. שאני הלא בסדר, גם היום בחיים שלי, שבסיטואציות שפוגעים בי, אני מפקפקת באופן תמידי בתחושות שלי והאם אני בעצם אשמה ולא בסדר. פקפוק עצמי תמידי בתחושות שלי. זה מבלבל. בגלל זה אני מנסה לתפוס את תחושות הבטן הראשוניות שאומרות, נפגעתי, ולהדוף כל מחשבה אחרת. תחושת הבטן שאומרת, משהו כאן לא תקין. משהו כאן לא בסדר. לא התנהגו אלי בצורה שנעימה לי.
אני יודעת שדברים משתפרים. עברתי דרך ארוכה בטיפול בעצמי. באמת ארוכה וקשה וכואבת, כל כך כל כך כואבת. היכולת שלי לראות את הדברים בצורה בהירה השתכללה. לראות את עצמי, את הרגשות שלי, את הצרכים שלי. להיות מחוברת לעצמי. יש עוד דרך ארוכה לפניי, אבל אם לרגע אני עוצרת ומסתכלת, אפילו בעקבות הריב של אתמול, אני במקום די מטורף. כוחות החיים שבתוכי חזקים. גם במקומות מאד קשים נפשית ורגשית, אני מסוגלת לשהות בתוכם, ולא להדרדר רק להרס עצמי ולרצות למות. היכולת שלי לראות את עצמי הילדה ואת מה שהיא צריכה, להיות האדם שייגן עליה. קשה לי להגיד האמא שתגן עליה, אני מרגישה שאמא יש רק אחת והיא האמא שלי שלא יכלה להיות האמא שהייתי צריכה. אני יותר מרגישה כמו אחות גדולה לילדה הקטנה שבתוכי, דמות הורית אחרת. כי אני לא יכולה לדמיין דמות הורית שנקראת אמא שתהיה מיטיבה עבורי. חייב להיות לה שם אחר. אז אני יותר ויותר מסוגלת להיות היא, האדם המבוגר ששומר עלי. זה מביא אותי לדמעות לכתוב את זה. דמעות של התרגשות וחוסר אמונה. הפקפוק העצמי שאומר, כן? באמת? את לא קצת מגזימה? עדיין קשה לך מאד. נכון, אבל אני עושה כל כך הרבה כדי לדאוג לעצמי. כדי לראות את היופי שבי.
אוף. כמה זה קשה כל זה. כמה אני רגילה לזה שהחיים מרגישים כמו שדה קרב. לא בא לי יותר להיות במלחמה, במאבק. אני רוצה לנוח.
