היה לי יום טוב
הייתה לי חזרה טובה
הייתה שמש בחוץ וישבתי במרפסת
עכשיו אני מכינה אוכל טעים וחברים יגיעו לאכול
היצירה שלי הגיעה למקום שלם ככל שאני יכולה כרגע וזה מרגש אותי
והשמח הזה מפחיד
מרגיש שאי אפשר לסמוך עליו
אי אפשר להישען עליו ולהתמסר לו כי הוא יעלם
והקרקע תישמע לי מתחת לרגליים
וזה עצוב לי, שאני מרגישה שאני לא יכולה לתת בו אמון
אני רוצה לתת בו אמון כמו שאני נותנת בעצב ובכעס
עכשיו אני כותבת את זה ועולות לי דמעות
דמעות של התרגשות
עלתה לי מחשבה מקודם
שמעניין אם אני לא סומכת על השמח, בגלל שלא יכולתי לסמוך על השמח של אמא שלי, כי תמיד הייתי צריכה להיות על שתי רגליים אחוריות ולהיות מוכנה למתקפה
מעניין אם זה הפך את הרגש הזה, שמחה, למשהו שאני לא בוטחת בו
ומעניין אם בגלל זה אני סולדת ממנה כשהיא במצב רוח טוב
הפסיכולוגית שלי אמרה בהקשר אחר אבל דומה, שכשהגעתי לאמא שלי לפני שבוע והיא הייתה חמה ואוהבת, במובנים מסוימים לא יכולתי לשאת את זה, הייתי חייבת שהיא תוציא כבר את הרע כדי לגמור עם זה
ועכשיו אני חושבת שאולי בגלל זה אני הכי מעצבנת אליה כשהיא במצב רוח טוב, כי אני לא מאמינה לו, כי אני יודעת שעוד רגע הוא יתחלף בזעם, אז שיגיע כבר עכשיו ונגמור את הסיפור
מעניין אם אני עושה את זה גם עם עצמי
עם השמחה שלי