בכיתי הרבה
היה נדמה לי שאני היחידה
לא היו עוד שהתייפחו כמוני וזה היה לי קשה, כאילו אני צריכה להצניע
לפחות לפני חודש אנשים התייפחו בקול
שמתי לב להבדל, שלפני חודש היה עצוב אז בכיתי, והנה הפעם אני פשוט עצובה
בפעם הקודמת אנשים יקרים לי היו עצובים מאד וזה כאב לי
ועכשיו זה בלב שלי
אני עוד מחזיקה את השאלה
איך אפשר לאהוב בעולם שהכל נגמר בו
כבר שנה וחצי מחזיקה אותה
לאחרונה בפחות ייאוש, בפחות כעס, בפחות תחינה לקבל תשובה
פחות בהטחה על העולם אלא במילה היפה הזאת, "מחזיקה"
ומשאירה מרחב לתשובות להגיע מעצמן
לאט
בינתיים מזדחלת מחשבה, שאין ברירה אלא לאהוב
איפה שיש סבל וכאב, חייב שתהיה גם אהבה, אחרת לא נשרוד את כל זה
בין לבין מזדחלות מחשבות על הבחורה שהכרתי בסופש, אני לא מכירה אותה עדיין אבל אני רואה בי את הרצון לאהוב מאד, להרגיש עמוק, שיהיה לי אכפת
ואולי זאת גם התחלה של תשובה לשאלה