אבל זה דבר מוזר
הלכתי לישון אחרי ההלוויה והתעוררתי אחרי שלוש שעות
בכיתי עוד הרבה מאז ואני גמורה
כואב לי הראש
אני מרגישה באזור זמן אחר, זמן זז כאן בצורה אחרת
אני רוצה לעשות משהו, לקרוא ספר, לא יודעת, לנהל שיחה, אבל אני לא רוצה לעשות שום דבר מזה
ועכשיו עשר בלילה ואני גמורה אבל לא רוצה לישון
אנחנו יושבים ורואים קופה ראשית
הכל מעורבב, הצחוק, הבכי, הדיכאון, החיוכים, בתמונות מפעם, בזיכרונות, ופה מול העיניים, בכל מקום, הכל מתערבב זה בזה, וזה מבלבל אבל גם מרגיש הכי טבעי והגיוני, כאלה הם החיים, אין הפרדה בין כלום לכלום
היא הייתה אישה כל כך יפה
ואני כל כך דומה לה
ישבנו והסתכלנו על תמונות, כל הזמן אמרנו כמה היא יפה, כמה היא יפה
העיסוק הזה ביופי
הרגשתי שמשהו מתבהר לי לגבי עצמי אבל לא הייתי בטוחה מה
על זה שגם לי מאז שהייתי ילדה אמרו כמה אני יפה
על כמה אנחנו אוהבים יופי, ונשים יפות
ויופי שמגיע עם נעורים וילדות וצעירות
בזמן האחרון קורה לי הרבה שאני מסתכלת במראה וחושבת כמה אני יפה
באמת היופי הזה הוא דבר, דבר בעולם, כמו איזו יחידה כזאת, אני לא יודעת להסביר
אבל כמה נעים להביט ביופי הזה, וכמה מוזר שהוא שייך לי
אולי פתאום הייתה לי נקודת מבט אובייקטיבית על היופי הזה שהוא מאד שייך לי
כמה זה מוזר
קצת קשה לי לנסח את זה עכשיו
תכלס אני לא ממש יכולה לכתוב על זה בשום מקום אחר, בפייסבוק נניח
זה מביך אותי, לדבר על היופי שלי
פה פחות אכפת לי, זה גם מצחיק כי פה אתם לא יודעים איך אני נראית
אני גם מרגישה שבמובנים מסוימים אני מנסה להרחיק את זה ממני
עם הבגדים הגדולים, עם זה שעליתי במשקל
או להתכחש לזה
אני גם לא אישה נשית, שזאת נקודה שבזמן האחרון יושבת עלי, אני עדיין לא בטוחה באיזה אופן
אפילו שהיופי שלי מאד נשי, הפנים, העדינות
טוב דברים הם לא שחור ולבן
טוב התרחקתי
נמשיך