אני מרגישה באזורים של מחשבות אקזיסטנציאליות אבל אני עייפה ועצובה מדי להמשיך אותן
ואני גם מרגישה שאני מנסה לדחוף אותן ממני
אבל הרבה קצוות של מחשבות על מהות, על משמעות, על הזדקנות
על מה חשוב בחיים האלה, מה חשוב לי
שזה כנראה חשוב, לשאול מה חשוב לי
אולי אני צריך להמשיך עם הקו שהתחלתי איתו את הסמסטר, לשאול שאלות בלי לצפות לקבל תשובות
אני מנסה לא למלא את החלל ב-שום דבר לא משנה ולא חשוב
הכל נגמר בסוף אז איך אפשר שמשהו ישנה
אבל אני מנסה לא להיות בזה
על איך שכל מה שנשאר לנו זה זיכרונות, ובסוף גם אנחנו מתים ואין מי שיזכור את הזיכרונות האלה יותר
על איך הזדקנות מוחקת אנשים, כמה זה הזוי
מנסה לא להיות בזה כי עכשיו זה שוב גורם לי לבכות
כואב לי הראש
אני פוחדת להיות שוב לבד במיטה
אני מרגישה שאני כל היום צריכה להחזיק את הבכי ולא בוכה מכוער עם קול ועם הפה שנפתח בצורה כזאת מכוערת של בכי קולני
אולי אעשה את זה במיטה עם כרית על הראש
אין לי כוחות לכאב הזה