שדה פרחים

אני לא יכולה שאמא שלי תספר יותר איך היא מתה

כל מי שמגיע היא מספרת את אותם סיפורים שוב ושוב על החודש האחרון ועל השנתיים האחרונות ואיך הזיכרון הדרדר והיא לא זיהתה אף אחד ואיך הפיליפינית התקשרה אליה צורחת שתבוא כי היא לא נושמת והנה גם אני חוזרת על זה כוסעמק

זה כל כך מוזר התגובה הזאת, לראות את התמונות ולהגיד כמה היא הייתה יפה, איזו אישה יפה, היא הייתה כל כך יפה

זאת התגובה של כל האנשים וזאת התגובה שלי

וגם כשאני מראה תמונות אני אומרת, ראית איזו יפה היא הייתה?

וגם התגובה של כל האנשים האלה עלי ועל אחי

איך אנחנו יפים

ועלי, איך אני דומה לה ואיך אני יפה

האובססיה הזאת בתרבות שלנו ליופי, זה כל כך מוזר

אולי זה גם נותן לי יותר אור על איך שאמא שלי גידלה אותי מגיל אפס ופימפמה לי לראש כמה אני יפה

כי אמא שלה הייתה יפיפייה, ואמא שלי גדלה במחשבה שהיא פועלת ומכוערת, ואז יצאה לה תינוקת כל כך יפה, זה פתאום הגיוני לי יותר גם הכפייתיות שלה להגיד לי כמה אני יפה

ובאמת זה תמיד נראה לי מובן מאליו, היופי שלי, אף פעם לא פקפקתי בו, הוא תמיד היה given

זה עצוב כי אני רואה את דודה שלי שגם היא תמיד הייתה ילדה יפה ואישה יפה, ומאז שהדודה השנייה שלי מתה ומאז שהילד שלה נהיה פסיכוטי היא הזדקנה ברמות ונראית רע

וזה עצוב שזה עצוב בעיניי, אבל ככה זה, בתרבות שלנו, היא נחשבה אישה שמזניחה את עצמה, אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר

בתרבות שלנו גם אני נחשבת אישה שמזניחה את עצמה בכל מיני אופנים, בצורות אחרות, אבל אולי יותר בצורות שדוחות מלכתחילה קונספטים של מה זה להיות אישה

ואני לא מדברת על לא להוריד שיערות או לא להתאפר, כי זה באמת על הזין שלי

אבל על הבגדים הרחבים, ולא יודעת, לא יודעת

אני דווקא מטפחת הרבה דברים יפים בי לדעתי

נראה לי שאני פוחדת מהיום שיפסיקו להגיד עלי כמה אני יפה

זה כל כך מושרש בזהות שלי, אני לא יודעת מי אני בלי זה