מחשבות שעברו לי בראש היום
הלוואי שהיא הייתה כותבת לי שהיא משתתפת בצערנו, אבל היא עשתה לי אנפולו בפייסבוק אז היא לא ראתה שפירסמתי על המוות
.
ככל שאנשים מתבגרים ומזדקנים, זה מרגיש לי שיש להם יותר נקודות עיוורון לעצמם. יותר מקומות של חוסר מודעות לעצמם. וזה גורם לי לתהות איפה אני חסרת מודעות לעצמי.
אני מאד פוחדת לגדול ולאבד את הקשר למציאות, לא במובן של שיגעון, אלא במובן שנחשב תקני, אנשים בחוסר מודעות רציני. זה חוסר חיבור לעצמם? לא יודעת.
החברות של אמא שלי באו ואני שמה לב כמה הם בדיבור על אנשים אחרים. כמה אמא שלי ממחזרת את אותם סיפורים של הדברים הקשים שהיו בתקופה האחרונה, שוב ושוב לכל אדם שמגיע. אולי זה גם חלק מהאבל אבל זה גם לא רק עכשיו. ובכללי, כל הזמן באנשים אחרים ומה הם עשו בסדר או לא בסדר. זה בלתי נסבל בעיניי. אני לא רוצה להיות כזאת.
ואני מנסה לשחזר בראש שלי אם גם אני מדברת ככה עם חברות שלי, אם גם אני מתלוננת כל הזמן, אם גם אני מדברת כל הזמן על מה שקורה אצל אנשים אחרים.
אני נורא לא רוצה להיות ככה. אני לא מאחלת את זה לחיים שלי. חיים של מאבק, חיים של עשו לי שתו לי. לא בא לי את זה.
זה מוזר, להסתכל על הטראומה הבין דורית. לראות מה עבר אליה מההורים שלה ומה היא העבירה אלי ומה אני לא רוצה שימשיך הלאה. מה אני רוצה להסיר ממני. לא יודעת איך עושים את זה.
מנסה להזכיר לעצמי את מה שהפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה לפני כמה ימים, שזה רחוק מלהיות מובן מאליו התהליך שאני עושה. שזאת עבודה מאד קשה ורוב האנשים לא מעיזים לעשות אותה, בגלל שזה כל כך קשה.
לפחות באו הרבה אנשים היום ואמא שלי הייתה קצת שמחה, דיברה הרבה. כמה מדברים הרבה במשפחה שלי. לא בקטע רע אולי. לא יודעת.
מצאתי מכתבים שאמא שלי כתבה כשהיא הייתה בחול, כמה הרבה היא כתבה, זה לא יאמן. אני שוכחת שהאהבה לכתיבה הגיעה ממנה. זה קטע ששכחתי, כי כתיבה היא דבר כל כך משמעותי בחיים שלי, משהו שאני מגדירה את עצמי דרכו, ולא זכרתי שגם אמא שלי.
.
אני יודעת שהעצב והכבדות האלה ישככו. ידעכו לאט לאט. כבר היום בכיתי פחות, אבל אני עדיין נורא כבדה, נורא עייפה. גם כואבת לי הבטן למות מכל הבורקסים, כל מה שבא לי זה שמישהו יחתוך לי סלט.
בקיצור. אני יודעת שזה יעבור. אבל מה שמטריד אותי גדול יותר מהמוות הספציפי הזה. מה שמטריד אותי זה כל המסגרת, כל הדבר, כל מה שהוא החיים והמוות. איך שהכל נגמר. שאנשים עוברים רדוקציה לתמונות וזיכרונות, שגם הם דוהים ונעלמים בזמנם. כולנו קומפוסט. אני לא מצליח לתפוס את זה בכל החושים שלי. זה בלתי נסבל לי, אני לא מצליחה להבין את זה, אני לא מצליחה. אני לא מרגישה שיש לי עם מי לדבר על זה, חוץ מהפסיכולוגית שלי כמובן אבל היא לא חלק מהיומיום שלי. אני מרגישה שאני צריכה איזה מבוגר אחראי עם ניסיון חיים שיסביר לי דברים. שירגיע אותי. אולי אני אדבר עם הספרנית כשנחזור מחופשת הסמסטר, אנחנו נורא אוהבות. זה מוזר לי כמה שהיא אוהבת אותי בגלל שאני אוהבת אותה מאד, אי אפשר שלא לאהוב, היא מקסימה ממש. וזה מוזר לי שגם היא אוהבת אותי ככה. זה תמיד מוזר לי כשאנשים אוהבים אותי נורא מהר, לא מבינה איך זה קורה, אפילו שאני יודעת על עצמי כמה מהר אני יכולה לאהוב אנשים מסוימים, יש אנשים כאלה, שהם כאלה מקסימים שאת אוהבת אותם מיד. אז הספרנית היא כזאת. אולי היא תגלה לי דברים על החיים ועל המוות שאני לא מבינה.
למה לא יכולים להיות לי הורים שאני יכולה לדבר איתם על הדברים האלה? למה אין לי מבוגרים בחיים שלי שאני סומכת עליהם ויכולה להיתמך בהם? להישען עליהם? שיהיו נבונים ויגידו לי דברים חכמים על החיים?
.
אני לא מצליחה שלא לחשוב כל הזמן על הגוף הצעיר שלי מול כל הזקנה שסביבי. קרובי משפחה זקנים שבאים. אמא שלי ודודה שלי שמזדקנות. כולם עם עור מדלדל ופגום וגופים עייפים. ואני ואחי עם הגופים הצעירים והחסונים שלנו. והגופים בתמונות מפעם כשהם גם היו צעירים ויפים. ואיך הגוף מזדקן ומדלדל ומדרדר והיופי הולך ונאבד. ואני ואחי כל כך צעירים וכל כך יפים ויום אחד זה יעלם. וכולם משלימים עם זה, או מכחישים ומדחיקים את זה. זה בלתי נסבל, זה בלתי נסבל לי. אני מסתכלת על תמונות של ילדים קטנים באלבומים ועל ילדים קטנים סביבי וחושבת כמה זה משמח, ילדים. כמה זה משמח הילדים הטהורים והקטנים האלה. אבל אז הם גדלים, ומתבגרים, ומזדקנים, והחיים מכים בהם עם הכאב שלהם והתמימות והטוהר נעלמים. אני חושבת על אנשים פוסט טראומטיים חולי רוח שהורגים ילדים כדי להשאיר אותם צעירים לנצח. או כל מיני צורות פחות קיצוניות של הדבר הזה. ואני מבינה, אני מבינה את הכמיהה הזאת, להישאר צעירים, לא נגועים בזקנה, לא נגועים במוות.
.
בזמן שהיו אצלנו אנשים מקודם חשבתי על זה שמולי יש חיים. שסביבי אנשים חיים, לעומת אלבומי התמונות שהחזקתי בידיים ונאחזתי בהם מאד. ורציתי לראות אותה חיה ומחייכת ובחיים אבל התמונות הן תמונות דוממות. וכל התמונות יש בהן מוות. וסביבי היו חיים, אנשים חיים, ואיך עושים שנהיה בתוך החיים, עם האנשים החיים, שנהיה נוכחים בצורה מלאה בתוך החיים, להתפלש בחיים. איך עושים את זה.
ואולי באמת המוות מזכיר כל כך את עובדת היותנו חיים. וכמה מפחיד לחיות אלוהים כמה מפחיד לאהוב ולחיות.
ואיך אני כל כך צעירה ותמיד עם המחשבות האלה העמוקות והכואבות על החיים, כל כך צעירה וכל כך חכמה יותר ממה שטוב לי, איך המוח שלי לא מפסיק לחשוב ולחשוב כל הזמן וכמה זה יפה וכואב.
.
ובתוך כל המוות הזה נהיה לי בהיר יותר כמה אני רוצה לאהוב. כמה אני רוצה אהבה ולחלוק את חיי עם מישהי, ולהקים משפחה. וכמה זה מבעית אותי אלוהים כמה שאני פוחדת. כמה שאני פוחדת לאהוב שוב ולאבד שוב. כמה שאני פוחדת אלוהים. אני כל כך פוחדת אלוהים.