קראתי את הפוסט הקודם שלי וחשבתי על זה שהדמיון הזה על הילדה הקטנה שבי מנחמת את אני המבוגרת קשה לי באיזשהו מובן. שוב הילדה הקטנה שהייתי, צריכה לטפל במבוגרים. יש בי אשמה על זה, על הילדה הקטנה הזאת. אני יודעת שזה כבר לא הסיטואציה, היא ילדה דמיונית בראש שלי, היא לא באמת צריכה לנחם מבוגרים במציאות, אבל יש לי שם עוד דברים להבין ולפרק. אני כאילו מרגישה שזה לא בסדר שאני כביכול המבוגרת מקבלת ממנה תמיכה. אני זאת שאמורה לטפל בה.
אבל אולי היופי בזה ששתינו חלק ממני, הוא שאין מישהי שבהכרח אמורה לדעת יותר טוב מהשנייה איך לחיות את החיים. נראה לי שככה אני מרגישה, שאני המבוגרת אמורה לדעת איך להתנהל ולדאוג לעצמי ואין לי פאקינג מושג מה לעשות. ובדברים מסוימים כן כבר יש לי קצת מושג, ויש דברים שאני כבר כן יכולה לדאוג לילדה שבי. כמו לתת לה מקום שלא היה לה בעבר, כמו לשמור עליה כמו שלא שמרו מי שהיה אמור לשמור. ויש דברים שהילדה הזאת שבי יודעת ואני שכחתי, והיא יכולה ללמד אותי, כמו איך להרגיש בלי לדפוק חשבון לאף אחד. כמו לשמוח מאד ולהיות עצובה מאד ולכעוס מאד ולאהוב מאד מאד את החיים. ואולי זה העניין, לחיות את החיים ביחד, אני והיא, אני ואני. אני עם עצמי.
זה גורם לי לרצות לבכות עכשיו, בעיקר מהתרגשות והקלה, אבל אני בעבודה ואני לא מרגישה בנוח. וגם נראה לי שאחרי כל הבכי של האבל אני עוצרת את עצמי מלבכות.
