אתמול קרה משהו מאד מעניין, מיוחד
קצת לפני שיצאתי מהבית ידעתי שמשהו לא טוב מתחיל
והייתי חייבת ללכת לפני שזה היה תופס אותי בבית ולא הייתי מצליחה לצאת
בדיעבד לא ההחלטה הכי חכמה כי אז זה תפס אותי בחוץ
כשירדתי בתחנה המרכזית כבר לא ממש הרגשתי את הרגליים שלי
בזמן האחרון עלה עם הפסיכולוגית שלי הנושא של ניתוק רגשי, היא הציעה שבחודשים לפני הפרידה כבר לא הייתי שם, פשוט לא הייתי
וזה גרם לי להסתכל באופן שונה על ניתוק
ולהבין בצורה קצת יותר עמוקה שזה קורה לי בכל מיני סיטואציות
אתמול הרגיש מוכר באיזה אופן, אבל לא קרה הרבה זמן, וגם לא קרה בסיטואציה כזאת של התחלה של התקף חרדה בתחנה המרכזית
בגדול הרגשתי בהתחלה של התקף חרדה במשך כמה שעות, שזה גם לא משהו שקורה לי בשגרה, התקפי חרדה
אני חושבת הרבה בזמן האחרון על כמה אני מתנהגת כמו שאני אמורה להתנהג, ושבעצם אני לא יודעת בכלל מה אני מרגישה או רוצה
זה מתקשר לי לפה כי הייתי מאד חזק בלא להתפרק באוטובוס העירוני או בתחנה המרכזית
זאת לא הייתה אופציה אפילו, לכרוע בבכי ולהתמוטט
זה מה שמוביל בסוף להתמוטטויות עצבים, לא? אנשים שמחזיקים כל הזמן
ברוך השם אני לא מחזיקה כל הזמן, זה ביני לבין אלוהימה כמה שאני בוכה ומתפרקת, ובין הפסיכולוגית שלי, ובין עוד הרבה אנשים שאני מספרת להם כי אין לי פילטרים ואם רופא חתך לי את התחת ולא הפסקתי לבכות שלושה ימים ואז תפגשו אותי אני אספר לכם על זה
בכל אופן
בזמן האחרון התחלתי לדמיין את אני הקטנה ברגעים קשים
זה קרה באופן ספונטני, פעם אחת כשלא ידעתי מה אני מרגישה עכשיו ומה אני צריכה עכשיו, אני הקטנטנות הופיעה בדמיוני ואמרה לי. היא חכמה מאד השדה הקטנה הזאת, איך אני אוהבת אותה. מאז הפעם הזאת שזה קרה באופן ספונטני, יצא לי להעלות אותה באופן מכוון כמה פעמים, והיא לרוב אמרה לי מה היא צריכה עכשיו. הרבה מהזמן זה שאראה אותה, שאתן לה לכעוס, שאתן לה להיות עצובה. הרבה מהזמן היא בכלל זאת שמנחמת אותי הגדולה, שמרגישה כמו יצור סמי מבוגר בגוף שגדול למידותיי הילדיות. ילדה דמיונית מנחמת מבוגרת-ילדה.
אז אתמול ניסיתי, כשהייתי כבר על האוטובוס הבינעירוני, ניסיתי to summon אותה. והנה הניתוק לדעתי, כי לא הצלחתי. לא הייתה לי גישה אליה. התחלתי להרגיש קצת יותר את הרגליים שלי וניסיתי לעשות נשימות ולשמוע מוזיקה, הכל היה במצב הישרדותי אחושרמוטה, מאד זהיר. ולא הצלחתי לגשת לילדה הקטנה שלי.
ואז קרה הדבר המיוחד, אני לא יודעת מה הוביל אותי לזה, אבל היה רגע שהייתה לי גישה למשהו מעבר לניתוק, ופרצתי בבכי באומרי לעצמי שהיא הדבר הכי חשוב לי בעולם. הילדה הקטנה שלי. אני. הדבר הכי חשוב לי בעולם. אני הדבר הכי חשוב לי בעולם. וכמה אני אוהבת אותי, ומנסה לשמור עלי. וחיבקתי אותה וליטפתי לאט ועדין, שזה בעצם הדבר שהכי מעורר את המקומות הקשים. אולי בעצם זה היה הטריגר, שליטפתי אותי לאט, אולי זה מה שחיבר אותי. אני לא זוכרת.
אבל זה היה רגע מיוחד. אף פעם לא הרגשתי ככה, באמת, שאני הדבר שהכי חשוב לי בחיים. האדם הכי חשוב לי בחיים. זה היה הצצה קטנה, אבל זה היה נורא חזק. ומעניין. מעניין מה יהיה עם זה עוד.
עכשיו אני קצת יותר טוב. קמתי עם כאב גרון אלוהים שתשמור אותי אם שוב פעם אני חולה אני לא יודעת מה אני אעשה. כאילו אני אנוח בבית אבל די. זה גם שוב נופל על סופש שאני עובדת ואני גם ככה לא מרוויחה מספיק כדי לממן את הטיפול, שזה גורם לי להרגיש גם כמו אדם מבוגר כזה שלמרות שאין לו כסף לטיפול הוא מתעדף את זה והולך. לא יודעת יש לי כל מיני תפישות על מה זה להיות אדם מבוגר.
