יש בי איזו התרגשות לקראת יום ההולדת שלי שממש תכף מגיע. אני חושב שאחרי החודשים האחרונים שהיו כל כך קשים, יש בי ציפייה שזה יביא דברים חדשים, תחושות חדשות, תובנות חדשות, אהבות חדשות. תחושות נעימות יותר.
אני נורא אוהבת את היומולדת שלי. אני לא מדברת על היום עצמו, אלא על הנסיבות שמסביב. אני אוהבת את החודש, אני אוהבת את המזל, ואני נורא אוהבת את האביב. כמו שטרחתי להגיד לא מעט פעמים לאחרונה לשותפה שלי - אני ילדת אביב. נהיה לי חיבור מחודש אליו, האמת שבתקופה שהייתי עם ב'. אני לא יודעת אם זה כי היא אהבה פרחים, אני לא יודעת אם זה כי עברתי כאלה תהליכים רגשיים אינטנסיביים, אבל לפתע החלו להגיח פרחים ברחוב ואני התרגשתי נורא נורא. הייתי עוצרת להריח אותם בכל הזדמנות שהייתה לי.
מאד משונה לי שהאביב מגיע. הגיע? נראה לי שאני עוד תקועה בחורף. נראה לי שעדיין לא התאבלתי כמה שהייתי צריכה להתאבל. מאז שעזבתי את השבעה לא בכיתי ולא חשבתי עלי, כל פעם שהתמונה שלה עולה בזיכרון שלי אני מרגישה תחושה מוזרה, כאילו היא עדיין שוכבת שם במיטה בבית שלה ואני יכולה לבוא בכל עת אבל אני לא עושה את זה כמו שלא עשיתי את זה בכל שאר הזמן. לא בגלל שהיא מתה וגופה המתפרקת שלה נמצאת בתוך קיר. בכל מקרה, אני לא קולטת שמתחיל האביב.
יש לי איזשהם יחסים כלפי הגיל החדש, 25. הוא מרגיש לי כמו הכי גדול והכי קטן שאי פעם הייתי. זה דבר משונה שמאז שנכנסתי לכלוב ואני מדברת עם נשים הרבה יותר גדולות ממני, אני פתאום מרגישה מאד מאד קטנה. תמיד הייתי עם וחברה של נשים שגדולות ממני, אבל רובן היו בטווח של ה5 שנים (שזה גם לא מעט כשאת בת 16 או 22). מצד אחד, 25 מרגיש לי ענק. זה מחריד אותי שאני הולכת להיות קרובה יותר ל30 מאשר ל20. וגם, ואולי בעיקר, זה כבר מרגיש לי כמו צעד משמעותי יותר לתוך עולם המבוגרים. ברור לי שגיל זה רק מספר ואין באמת הבדל בין 24 ל25, אבל אני אדם של סמלים וטקסיות. ואני לא מסוגלת לראות את עצמי חלק מעולם המבוגרים. זאת אומרת, זה תהליך. והוא אורך כבר זמן רב. והוא איטי וההבנות יורדות בקצב שלהן. ההיטמעות. אבל זה עדיין מפחיד אותי. זה לא הגיוני לי. זה באמת לא מסתדר לי בהגיון, אני מרגישה כל כך קטנה, כל כך נזקקת לדאגה וטיפול. אני חוזרת למשפט שקראתי לפני כמה חודשים ועוד מהדהד בי, "מי שלא נתנו לה להיות קטנה, לא תוכל לדמיין את עצמה גדולה". האמת שזה אפילו בול מתאים כאן גם מילולית. אולי זה לא סתם שאחרי שנים רבות של הסתכלות על בדסמ מהצד, מאז שאני נערה, דווקא בקיץ האחרון זה התחיל לבעור בי. זה מאד מקושר לי ללאפשר לעצמי להרגיש זקוקה, קטנה, מוחזקת.
ועוד מחשבה אחרונה לפני שאני מאחרת לשיעור, אני לא יודעת למה אבל אני מאד אוהבת את המזל שלי. אני לא חזקה באסטרולוגיה, זה מעניין אותי, החלק של מפות הלידה וכו. אבל תמיד מאד אהבתי את המזל שלי. ובמיוחד בשנה וחצי האחרונות אני עסוקה הרבה ביסודות, בהרבה תשומת לב על האש שבי. במפת הלידה שלי יש נוכחות מאד דומיננטית של אש, ובככל לא אדמה. הגיוני לי מאד, בחיפוש שלי אחרי בית ואדמה, בתוכי ומחוצה לי. ובתחושות החוזרות ונשנות של תחושות ששורפות אותי, שבוערות בי. כאילו זה לא הדבר היחיד, יש המון המון יופי ודברים נפלאים באש, ובאש שבי. עבורי ועבור מי שסביבי. אני יכולה להיות מהפנטת כמו אש. התשוקות שלי חזקות ואני מממשת אותן בעולם. אני חמה ומחממת. אין לי כוח להמשיך. בכל מקרה, עולה לי עכשיו בעת כתיבת המילים, שאולי זה שמגיעה עונת הטלאים נותן לי תחושה של לגיטימציה לאש שבי. זה החודש שלי ביצ'ז, סורו מדרכי או שתישרפו. רמות התשוקה וההתרגשות שלי יכולות להיות הרבה להרבה אנשים. לא במובנים רומנטיים בכלל, למרות שגם, אלא גם אנשים שאני פוגשת ביומיום שלי. אני באמת מתרגשת הרבה ומביעה את ההתרגשות שלי ולא מעט אנשים לא יודעים איך לאכול את זה. אבל כאילו תכף יש לי לגיטימציה, גם למקומות הלא פשוטים שבאש הזאת, וגם למקומות היפיפיים.
