שדה פרחים

אנחה.

הפסיכולוגית שלי הציעה שאני לא מסוגלת להתמודד עם עובדת היותי יצור אנושי שצריך קשר, שחש את הצורך בקשר, בקשרים, אז אני הולכת עם זה לקצה עד שזה הופך להיות גדול והרבה ואובססיבי, ואז אני יכולה להסתכל על זה ולהגיד - הנה, בבקשה, זה באמת נלעג, זה באמת פתולוגי, זה באמת לא בריא. זה יותר "קל" לי. מאשר להיות במקום הזה של הרגש הראשוני, של אדם שזקוק לקשר. הדבר האנושי הזה.

הדבר המבעית הזה, להיות בחורה בשנות ה20 שלה שרוצה להיות בקשר.

היא אמרה שזה הגיוני, שקשרים לא הוכיחו את עצמם בחיי בעבר, בילדותי, באיך שגידלו אותי. שזה הגיוני.

היא אמרה שלא היה לי מקום של בין לבין, שאמא שלי הייתה או הרבה המון בעוצמות גדולות בבת אחת, או נוטשת בזעם. וזה לא מוכר לי, המקום של להיות באמצע, לנוע, לבדוק, על ספקטרום של להתקרב ולהתרחק. או משהו, אני לא זוכרת את המילים המדויקות. זה כנראה לא הכרחי, הבנתי את מהות הדברים והנה אני מנסחת אותם.

אמרתי שאני לא יודעת איך, לאפשר למרחבים נוספים להתקיים. ואמרתי שזה גם לא נכון, שאני לא יודעת איך. הגעתי למצב קצה בגלל הנסיבות שהיו סביבי אז עכשיו אני ככה. אבל זה לא נכון, אני יצרתי ויוצרת כל מיני מרחבים שמאפשרים כל מיני מנעדים של רגש וקרבה. נכון.

בכיתי קצת. הרגשתי קטנה. משהו קצת השתחרר. קצת. אני בלי הרבה אנרגיות עכשיו. עדיין קצת חולה. אני מנסה לזכור שאני רוצה לעשות פחות, אמרתי את זה לחברה היום והיא אמרה לי - את יודעת איך תעשי פחות? אל תפיקי את האירוע הכי גדול של שנת הלימודים. לול. כן יש בזה משהו. הלכתי לשיעור אחד ולא המשכתי לשני כי לא הרגשתי טוב, הלכתי הביתה לנוח, הכנתי לי אוכל, ועכשיו סיימתי פגישה עם הפסיכולוגית שהחודש אנחנו מכירות 7 שנים. אמרתי לה את זה. היו רגעים שהצחקתי אותה בפגישה, אני תמיד מרגישה כזאת מצחיקה מולה. יוצאים ממני צדדים נורא יפים מולה. נורא פגיעים. נורא אנושיים. אני קצת רכה יותר עכשיו. אני לא יודעת איך להמשיך את הערב שלי, איך אני ממלאה את הזמן שלי בלי להיות בצ'אט של הכלוב שעות. הרגלים נטמעים מהר. במיוחד כשהם ממלאים מקום של חוסר.

זה הפתיע אותי קצת, שהיא אמרה שאולי אני פשוט רוצה קשר? אולי זה מה שקורה עכשיו? לפני שאני הופכת את זה למקום האובססיבי והמתחרפן. אני דימיתי את זה לסרטן, להרגיש את הצורך לפני שהוא הופך להיות משהו ענק ואובססיבי, שהצורך הוא כמו תא רגיל ובריא לפני שהוא הופך לסרטני ופתולוגי ומתרבה עד אין קץ. אהבתי את הדימוי הזה מאד זה היה יפה בעיניי.

יש בי באמת משהו קצת רך יותר עכשיו. גם השיער שלי רך למגע. היה רגע שאמרתי, בקושי רב, שאני רוצה להרגיש אהובה. איזה דבר שקשה להודות בו, איזה דבר שקשה להרגיש. אני רוצה להיות אהובה.