כל פעם שאני מרימה שבלול ומזיזה מהדרך אני חושבת עלייך מאמי שלי.
היית מופתעת אם היית יודעת כמה אני חושבת עלייך. הדבר הכי כואב זה שהיית חושבת שלא אכפת לי. אולי באמת חשבת חלק מהזמן, אולי באמת לא היה אכפת לי בחלקו. הניתוק הרגשי היה חזק לרגעים. אבל איך שהתייפחתי כשנפגשנו לפני שנה, נראה לי שהבנת שהיה לי אכפת. כשנפרדנו אמרת שניסית כל כך הרבה לחדור את המעטפת שלי, את ההחזקה שלי, להגיע אלי. אמרת את זה כי כאב לך או שככה הרגשת באמת? נתתי לך לראות אותי כל כך הרבה. ובאמת הרבה מהזמן גם לא יכולתי, הסתגרתי, נעלמתי בתוך עצמי. אבל גם כל כך הרבה הייתי איתך, הייתי כולי איתך. זה ממשיך איתי המשפט שאמרת, הוא כאב לי, כי אני פוחדת שהוא נכון. אבל אני יודעת שעשיתי את הכי טוב שלי.
אולי זה השלב האחרון של האבל, לראות כמה אהבתי אותך, כמה כל כך אהבתי אותך. כמה אני כל כך אוהבת. לשחרר מהאשמה על מה עשיתי או לא עשיתי. עשיתי את מה שיכולתי באותו הזמן. אולי השלב האחרון באבל זה לחזור לאהוב אותי מאד. או בכלל להתחיל מחדש. את לימדת אותי, זה אולי נשמע טיפשי או קלישאה אבל את גרמת לי לראות את הטוב שבי. המחשבות הכפייתיות על היותי האדם הנאלח ביותר בעולם החלו להיסדק, כשראיתי איך את, האדם עם הלב הכי יפה שיש, רואה בי כל כך הרבה טוב. אחרי שנפרדנו הייתי חושבת לעצמי הרבה, את עדיין חושבת שאני אדם טוב? את עדיין חושבת שאני אדם טוב? אני מרגישה שהרגע הנוכחי בזמן מראה לי שהשאלה הזאת מופנית אלי בכלל. שאולי השלב האחרון של האבל הוא לחזור לאהוב אותי מאד. להפסיק לכעוס על עצמי כל כך. להפסיק להאשים את עצמי כל כך ולהעניש את עצמי בבדידות והתבודדות. להמשיך להעמיק לתוך המורכבויות, זה לא שחור ולבן, אני לא טובה או רעה, אדם פוגעני או אדם לא פוגעני.
בימים האחרונים אני חושבת, אולי לצד השנאה האוטומטית והכואבת שיש לי לעצמי, אני יכולה גם לאהוב מאד. שאני לא חייבת להפסיק לכעוס על עצמי כדי לאהוב אותי מאד. שאני לא חייבת לוותר על השנאה או הזעם כדי לאהוב מאד. שאם אחכה שכל אלה יעברו אני אחיה חיים בלי אהבה. בזמן האחרון אני מגלה מחדש כמה אני אוהבת אותי מאד. זה כואב, זה פוקח עיניים, זה שוטף אותי, זה בלתי נסבל לעיתים, להבין שאני לא צריכה מישהי אחרת שתאהב אותי כדי לאהוב את עצמי. שאני לא צריכה מישהי אחרת כדי לראות כמה הלב שלי יפה ורך ומתוק ונפלא, כדי לראות כמה אני יפה, כדי לראות כמה אני נעימה ומצחיקה ומקסימה. זה בלתי נסבל לפעמים, לראות שאני יכולה לאהוב אותי מאד. אני מרגישה שזה רק ההתחלה של זה, שאני מגלה משהו חדש ונשגב, או מאד ארצי, שאני מתחילה לפתוח תיבת פנדורה ושלא תהיה דרך חזרה מכאן. זה מפחיד מאד. מאד מפחיד.
יפה שלי. אני יודעת כמה היית שמחה בשבילי על כל התובנות האלה שאני חווה, על כל היצירה בחיים שלי. אולי אני אזמין אותך לתערוכת סוף שנה, אבל אולי גם לא, אולי זה עדיין יהיה כואב מדי. אולי זה כבר ירגיש לא קשור. אני אוהב אותך לנצח, יש הטבעה של הצחוק שלך על הלב שלי. אני מנסה להפסיק להיות בית קברות לזיכרונות, לכאב, לכעס. אני לוקחת את האהבה שלי אלייך, את האהבה שלך אלי, וממשיכה.