התקופה האחרונה מבחינה רגשית/תודעתית/רוחנית מרגישה כמו סטיספייר שנצמד לדגדגן שלי ומאלץ השפרצות. וואלה זה פאקינג מעניין אבל הלו הדגדגן הרגשי שלי צריך מנוחה.
הקטע הוא שזה נהיה כל כך רגיל אצלי. סיפרתי לא מזמן לשותפה שלי על תובנה משמעותית שהגעתי אליה בטיפול והיא אמרה, וואי, זה מיוחד, זה לא קורה הרבה. והייתי כזה, הממ כן? לא יודעת זה מרגיש שזה לא מפסיק לקרות כבר הרבה זמן. תנועת גלית או ספירלית של קשיים גדולים, או לשקוע למקומות נמוכים של הנפש, ואז בום איזו תובנה רגשית עמוקה. כאילו האמת שעדיין לא התרוממתי מהמקומות הנמוכים האלה, התנועה הגלית עדיין בעולמות הנמוכים, אבל מאמינה שכל דבר בעתו.
היה לנו עכשיו שיעור תנועה, שבחלק מסוים ממנו היינו במגע עם אנשים אחרים. הייתי מאד ברתיעה מזה, הרגשתי צורך במרחב האישי שלי, לא רציתי להתערבב. בשלב מסוים התמסרתי לזה, ואוף. הבהיר לי כמה חסר לי מגע בחיים שלי. כמעט ולא קיים. היה נעים, להיות שם לרגעים, להתמסר, להיות נוכחת, לקבל את מה שהייתי צריכה, לתת את מה שהיה לי לתת. תנועה שמשתנה כל הזמן, וכמה קשה לי עם שינויים.
המורה אמרה, להיות נוכחת אומר לדעת שבכל רגע יכול לבוא שינוי. לא יודעת מה אני חושבת על זה, אבל לדעת שבכל רגע יכול לבוא שינוי, כמה שזה קשה לי. כמה אני מנסה להיאחז במוכר, כמה אני מרגישה בחוסר ובפחד מחוסר עתידי. אני זוכרת בתיכון עם בת הזוג שהייתה לי, כל פעם שהתקרבנו לשעת סיום המפגש הייתי נכבית ונסגרת ונהיית עצובה נורא. לא ידעתי להתמודד עם השינוי הזה, רציתי להיות דבוקה לעור שלה בכל רגע שיכולתי, הייתי צריכה את זה, שרק תישאר ולא תעזוב לעולם.
בנסיבות הupbringing שלי, היה רק צמוד מחנק ממלא את הכל, או היעדרות רועמת. אמא הייתה הכל ובכל מקום או שהיא לא הייתה בכלל, בטריקת דלת, בצעקה שממשיכה להדהד בבית החזה שלי, בשתיקה והתעלמות. שלא לדבר על אבא שפשוט לא היה שם, רגשית, פיזית. אני מנסה ללמוד ליצור מרחב שיאפשר לתנועות נוספות להתקיים. בעיקר אני מרגישה הרבה פחד מודחק, ורצון לתת לו להשתחרר, לפחד מאד, פשוט לפחד ולפחד, ולפחד. ולראות מה יקרה אחר כך. אבל לא מתוך רצון להגיע לתוצאה, לאחר כך הזה, אלא כי יש בי פחד עמוק שמבקש להיות מורגש. פחד שיעזבו אותי ואשאר לבד. פחד שאבכה לבד בחשכה ולא יהיה מי שיבוא לאסוף אותי אליו. פחד שאני לא ראויה, באמת ובתמים בשורש המהות שלי, לא ראויה להיות אהובה. פחד שארשה לעצמי לאהוב עם כל כולי, שאביא את כל מי שאני, ויעזבו אותי, שכל מי שאני פשוט לא מספיק טוב. אני רוצה להרגיש את הפחדים האלה ולהפסיק להגיד להם ששש, הכל בסדר, הכל בסדר. לא הכל בסדר, תפחדי. כן, הכל בסדר, עכשיו תפחדי.