מזמן לא עשיתי משהו אימפולסיבי, ואין מה לומר, תל אביב, על אף כל מגרעותיה, תמיד נותנת לי תחושה של חופש ואפשרויות. עם כל אהבתי לירושלים, שנותנת לי תחושות אחרות, אדמתיות, ביתיות.
בזמן האחרון אני מתגעגעת לעגיל בפטמה שלי. ז"ל. אחרי שנסתם לי בפעם השנייה אמרתי שאין מצב שאני עושה שוב ואני משחררת את הפטמה המסכנה שלי מהדבר הזה. עברו.. 3? 4 שנים בעצם, ופטמה שמאל אהובתי עדיין רגישה יתר על המידה.
אבל איזה יפה זה אוףףףף
איך הפכתי להיות אדם בלי אף פיסת מתכת בגוף? אני לא מכירה את עצמי ככזאת. וגם לא התקעקעתי כבר איזה 5 שנים. אין לי כוח יותר להיות אימפולסיבית בהשחטת הגוף שלי, קעקוע לא מדויק אחד שמתפרס על חצי רגל עושה את זה לבחורה. אפילו שהוא סקסי. אבל ממש הייתי שמחה לעגיל בפטמה חזרה. איך לא נלחמתי עליו. שוקלת גם עגיל פשוט באף, אף פעם לא היה לי, תמיד הלכתי על המסובכים.
נראה לי שבכל זאת היום אני אסתפק בעיבוי העורקים שלי עם המבורגר כי מגיע לי. למערכת העיכול שלי פחות מגיע, אבל לי כן.
