אני יודעת שאני צריכה פשוט להזמין מהאינטרנטים, אבל כבר כמה ימים אני נכנסת לכל סופרפארם שאני לידו ובודקת את מחלקת המוצצים. קניתי במוצש והיה מאד מרגש התרגשתי מאד, ואז שמתי בפה והתרגשתי מאד, ואז הבנתי שזה קטן מדי ונהייתי מתוסכלת מאד.
אני כל פעם עומדת שם עם איזה הורה שנראה מבולבל כמעט כמוני, ותוהה אם הם יודעים שהמטרות שלי סוטות. לא שזה כזה סוטה בעיניי, לרצות מוצץ, אפילו בכלל לא. אבל זה עדיין מביך אותי מאד מאד, ולא סיפרתי על זה לחברותיי ששומעות ימים ולילות את מעלליי הכלוב שלי. האמת שזה מעניין, מה שאני לא חולקת איתן, בגלל שאני חולקת איתן המון. לא חלקתי את המוצץ, לא חלקתי את תוכן הסרטונים האחרונים שהעליתי לבלוג, ומאד לא חלקתי את הפנטזיה החדשה שצצה. אמרתי לחברתי הטובה שאני מתוסכלת שלא מצאתי את הפורנו המאד ספציפי שחיפשתי, והיא חייכה חיוך ממזרי ושאלה איזה, אבל זה הביך אותי מדי. אפילו לכתוב אותו כאן עכשיו באתר של סוטים מביך אותי. אפילו שיש פה אנשים עם פנטזיות הרבה יותר רדיקליות משלי, אני סך הכל גורה קטנה מתוקה ובלתי מזיקה. מה שמזכיר לי, אני צריכה לנסח את המחשבות שלי על דמות הילדה הפתיינית, מעניין אותי נורא. זאת אפילו הגשה שיש לי ללימודים לשבוע הבא.
בכל אופן, מוצץ. מה לעשות, אם אין לי פטמה צמודה לפה צריך למצוא פתרונות. אני קולטת שבעצם מאז שהבנתי את הקיבעון שלי עם פטמות לא מימשתי אותו עם אף אחת. כשהבנתי שאני רוצה להיצמד לפטמה ולינוק הרגשתי שזה דפוק נורא ופחדתי שאם אשתף את זה עם מישהי היא תיגעל ממני. וסך הכל לא הייתי עם הרבה נשים מאז, ולא עם אף אחת שהרגשתי איתה בנוח.
והעניין הזה של המבוכה באמת מעניין, כי אין לי בעיה לדבר על המון המון דברים מאד חשופים. ואז במקומות האלה של המיניות והבדסמ, כמה בושה אני חשה שם. אני זוכרת בקיץ שהתחלתי לספר על הבדסמ לנ' החברה הכי קרובה אלי בימים אלו. אלה היו שיחות ראשוניות ומרגשות, שתינו הרגשנו שמשהו חדש נפתח בשיח בינינו. היא אפילו שיתפה אותי שהיא הייתה רוצה לזיין גבר עם סטרפאון. מרגש. עוד נקודה מעניינת, היא שיש דברים שיותר קל לי לבטא דרך כתיבה פרוזאית. קל יותר זה אפילו לא המונח, יש דברים שיש לי גישה אליהם דרך כתיבה סיפורית, ואין לי גישה אליהם בדרכים אחרות. כמו לפני כמה ימים כשהרגשתי תחושות שלא הצלחתי להבין וישבתי לכתוב סיפור ודברים יותר התבהרו לי. כמו הדמות הזאת שהתחילה להופיע בכתיבה שלי לפני כמה חודשים, דמות אמהית ואלימה שדרכה אני יכולה להתבונן על דברים שמעסיקים אותי בבדסמ, ובכלל. דרך הסיפורים האלה אני מסוגלת לראות דברים חדשים עלי. כבר הצטברו כמות לא מועטה של טקסטים על הדמות הזאת ויחסיה עם הדוברת, אני חושבת שזה אחד הדברים היותר מעניינים שכתבתי, והפידבקים שאני מקבלת עליהם מרתקים. מאד מפתיע כמה שזה מהדהד באנשים מהיומיום, הפנטזיות האלימות שלי. אם תרצו לקרוא ותבקשו יפה אולי אשלח לכן בפרטי, כבר הראיתי את זה ליותר מדי אנשים שיכולים לחבר אותי לבלוג הזה אז אני לא אפרסם כאן. הלוואי שכבר יהיה לי את האומץ להוציא ספר. בקיצור איך הגעתי לזה? אה, כי לכתוב סיפורים מאפשר לי לגעת בדברים שמביכים אותי בצורה נגישה יותר. כי זה סיפור, זאת לא אני. לא חידשתי כאן משהו, אבל זה תמיד מעניין להתבונן על זה.
התרחקתי מהנושא המקורי. מישהו יכול למצוא לי מוצץ?
**
בהקשר אחר
יושבת מולי עכשיו איזו סתומה פמית ברכבת
היא יפה ועם פוזה כזאת כאילו היא משהו משהו
והיא מדברת בטלפון וההתנסחות שלה היא של סתומה שמנסה לדבר במשלב גבוה כדי להישמע מתוחכמת
וזה טייפ מאד מסוים, שמשום מה תופס אותי לעיתים
ובא לי לגרום לה לצרוח
