שדה פרחים

אני

צריכה

לחזור

לכתוב

במחברת

די

לכלוב

הייתה לי הבנה לא מזמן, אני חושבת שאני תמיד כותבת כאילו מישהו הולך לקרוא. גם במחברת שלי. תמיד זה לעיניי מישהו. מישהו תמיד מסתכל עלי. נוצרי משהו?

לא רק בכתיבה זה ככה, תודעת המופע של טרומן נטועה בי חזק מאז ילדות. זה כולם ככה? זה מי שגדל בבתים דפוקים במיוחד? החוסר בסדריות האינהרנטי הזה הנטוע בי, שהגיע מילדות של להרגיש כל הזמן נציגת הרוע על פני האדמה, אני חושבת שהוא הולך יד ביד עם התחושה שכל הזמן מישהו צופה בי. כי כל הזמן מישהו צופה בי אז אני צריכה להיות כל הזמן הכי בסדר. הכי הכי הכי בסדר. אם אני לא כמובן שהשמיים חרבים עלי, חרדה וכו'. בעודי כותבת את המילים הללו אני מאחרת לשיעור, סיטואציה שלרוב מעוררת בי חרדה רבה, והנה כרגיל גם כשאני מאחרת אני מגיעה ראשונה.

בכל אופן, זה מעניין, להבין שאני תמיד כותבת כאילו מישהו מסתכל, כאילו מישהו יקרא את זה. יש לי מחשבות על פרטיות בימים האחרונים, על איך אין לי ממש סנטימנטים לפרטיות שלי. הייתה לי איזו תובנה על זה אבל היא חומקת ממני כרגע. משהו שקשור בזה שאמא שלי מעולם לא חסכה מאיתנו כמעט כלום בtmi. 

עוד עניין שחשבתי עליו, זה משהו שמישהי העלתה אתמול בקבוצה. אני בעצם לא יכולה להרשות לעצמי שלא יאהבו אותי. זה מאד קשור ללהיות בסדר הזה, אני חייבת להיות תמיד בסדר. יש לי עוד משהו להבין שם, כי זה לא הכי נכון, אני כן בנאדם שאומר את דעתו גם כשהיא לא פופולרית, ואחושרמוטה, אבל נראה לי שזה יותר קשור לבינאישי. לדברים שקשורים בטוב ורע, להיות אדם טוב או רע. אדיב, נחמד, לא אנוכי. התחושה שלא אוהבים אותי, או שאני יוצאת לא בסדר מול מישהו, יכולה להכניס אותי לחרדה. כשזה מול דמויות סמכות זה מתעצם פי מיליון שהשם ישמור את הלב החמוד והחרד שלי. 

אני זוכרת בתיכון שחברתי הטובה, ע', אבחנה באומרה - את בנאדם נחמד. את בנאדם ממש נחמד. ממש ממש נחמד. וזה נכון, אני בנאדם ממש ממש נחמד, ואני לא מצליחה להתמודד עם אנשים שהם לא, או כשהם לא. כשאנשים לא נחמדים אלי אני לוקחת את זה נורא אישי. הצורך הזה להיות נחמדה זה הצורך הזה שלא יחשבו לרגע שאני לא בסדר. זה כמובן מרובד יותר, זה לא שחור ולבן, ובאמת ובתמים זה נורא נעים לי להיות נחמדה וחמודה. כאילו ברור שזה גם נעים כי אני לרוב מקבלת יחס נחמד וחמוד חזרה. אבל גם האקט הזה של לפעול באדיבות כלפי הסביבה שלי, הוא מייצר תחושות נעימות בפנים. כמובן, כשהוא לא נסחט ממני בכוח. אתמול בקבוצה מישהי אמרה שהיא הבינה, שריצוי זה לשקר. איזה משפט חזק. אני מרגיש שהוא מאד נכון, ואני רואה את זה גם בעצמי, איל בסיטואציות מסוימות שהייתי בריצוי ולא הצלחתי להגיד איך אני מרגישה באמת, בעצם הסתרתי את הרגשות האמיתיים שלי, בעצם שיקרתי.

עכשיו בעודי כותבת נכנסה מישהי לכיתה הריקה שאני יושבת בה, כי כולם מאחרים כולל המורה, ואז היא התחילה לדבר איתי ואמרתי לה שאני באמצע משהו. אני כותבת בכלוב ביץ'. היה לה את הפרצוף הכי מעצבן בעולם כי בעצם היא בנאדם די בלתי נסבל, פאסיב אגרסיב ברמות קשות. בכל אופן, הצבת גבולות זה משהו שאני מתרגלת כבר הרבה זמן, וגם בדברים הקטנים האלה, של להגיד שעכשיו אני עסוקה במשהו שלי ואני לא פנויה להקשיב לך, זה יכול להיות מאמץ אדיר בשבילי.

אתמול בלילה חזרתי סחוטה רגשית מהפגישה, הכנתי לעצמי ארוחת ערב והתיישבתי לראות סדרה, ואז השותפות שלי באו והתיישבו איתי. העדפתי להיות לבד אבל אמרתי בסדר. אחת השותפות שלי, כפרה עליה, יש לה קול חזק. יש לי רגישות לרעשים, ובמיוחד כשאני במצב רגשי רגיש, שם זה מתגבר. ונורא רציתי לבקש ממנה שתדבר בקול נמוך יותר, אבל לא יכולתי. אפילו לא ניסיתי לגייס את האנרגיות הדרושות לכך. ידעתי שאני במצב רגיש גם ככה ואני לא מסוגלת לבקש את זה.

להעלות דברים שמפריעים לי, מעצבנים אותי, מכעיסים אותי, לרוב מרגיש כמו משימה בלתי אפשרית. לא פלא, כי מעולם לא היו לי דוגמאות בריאות לזה בבית. אני פתאום רואה את זה יותר בבהירות, שהמחשבה להגיד למישהו שהוא עשה משהו שפגע בי, או הפריע לי, מעורר בי חרדה עצומה, כי הציפייה שלי היא שהוא ישתלח בי. זה לא נתפס לי בראש שמישהו יכול להקשיב לאיך שאני מרגישה ולהכיל את זה. אולי אפילו להתנצל, אם זה קשור. זה יותר מזה, אני באמת מצפה שיתקפו אותי חזרה. אני כל הזמן בציפייה שאנשים ייצאו עלי אם אני אגיד משהו שלא יבוא להם בטוב. במיוחד נשים. במיוחד נשים שאני באינטראקציה לא אפלטונית איתן. בזמן האחרון שמתי לב לזה כמה פעמים, להיכון הזה שיש בי. אה כן, תכף היא תצא עלי על 200, בסדר.

זה הכל מתחבר לי, הלהיות בסדר הזה כל הזמן, להיות נחמדה, הפחד שנשים הולכות להתהפך עלי בכל רגע ולהפוך למפלצת זעם.

נשימה.

דברים מעניינים.

מעניין איזה מרחבים יפתחו בתוכי בעקבות ההבנות האלה.