אחרי הסוגשל התקף פסיכוטי שהיא עברה, ויותר מ24 שעות ללא שינה, והיא טסה חזרה לביתה, אני חזרתי להוסטל. אחרי התקף חרדה מחריד שעברתי כעבור כמה שעות, הגיעו כמה ימים שבהם הסתובבתי בעולם בפחד עמוק מנשים. זה עורר בי משהו מאד ראשוני.
זה הפתיע אותי. הייתי נתקלת בנשים רנדומליות ברחבי העיירה ונבהלת, פוחדת. לא הכרתי את עצמי ככה. זה היה לי מוכר, אבל משהו עמוק יותר התעורר בי שלא היה ככה על פני השטח עד כה.
זה עניין, להימשך לנשים שמפחידות אותי. בגלל זה אני בבדסמ לא? זה העסיק אותי הרבה, אחרי ט'. איך זה יכול להיות שאני כל כך נמשכת וכל כך פוחדת ממישהי. איך זה יכול להיות שאני כל כך רוצה בקרבתה של אישה שמעוררת בי פחד כזה עמוק.
זה ברור, לא?
זה גם עצוב.
אבל אני חושבת שאני באמת לא סומכת על נשים. על ב' סמכתי, סמכתי עם כל הלב שלי, עד איפה שהלב שלי יכל לסמוך באותו זמן. אני לא יודעת למה אני לא יכולה לדמיין אותה מתהפכת עלי. היא באמת אדם כל כך אוהב ואכפתי, אני יודעת שהיא לא הייתה פוגעת בי ככה בחיים. אבל כל אישה אחרת שאי פעם פגשתי או אהבתי, כן. גם החברות שלי, גם איתן יש בי את החשש הזה.
חלק מזה מתבסס על הידיעה שכולנו בני אדם ואין לדעת, כולנו יכולים לאבד את זה, גם את השפיות, וגם לאבד את זה בהתקף זעם לא צפוי או כן צפוי. איך אני יכולה להאמין אחרת? אני לא יכולה. אמא שלי האישה הכי מקסימה, והיא מפלצת. אין בנאדם שפוגש אותה ולא נשבה בקסמיה. (וגם אני, גם אני הכי מקסימה. אני מפלצת?)
אני נמשכת אליהן, אל הנשים המקסימות. הלבביות, החמות, הפלפליות. ואז מה? איך אני יכולה לסמוך על זה שהן לא יתהפכו עלי ב180 מעלות? ט' הייתה דוגמת קצה רצינית לדבר הזה, באמת הייתה מתהפכת עלי תוך שניות. מניחה לי מלכודות ואז עפה עלי.
אני מרגישה כמו ילדה קטנה ומפוחדת. מישהי כתבה לי פה פעם, על זה שבסוף אנחנו צריכים באמת לסמוך על עצמנו. שיש את הידיעה הפנימית הזאת שלא משנה מה אנחנו נסתדר. Core פנימי כזה עמיד ויציב. כן, אני מסכים עם זה גם. אבל גם יהיה נחמד להיות מסוגלת לסמוך על א.נשים עם האמון שלי, ושלא יפגעו בי, או יהפכו למפלצות זעם מפחידות ברגע לא צפוי שבו לא אבוא להן בטוב.
אני נזכרת באחת המסקנות אחרי תקופת ט', שהכמיהה שלי לאינטימיות לפעמים גורמת לי לסמוך על אנשים לא נכונים. שלא צריך לשים את הלב שלי בידי כל אחת, שאני לא צריכה להיות פגיעה עם כולן.ם. ההבנה הזאת הייתה מבלבלת ומערערת עבורי. לא יודעת להסביר עד הסוף למה. אולי בגלל איזו ציפייה שיש לי מעצמי, להיות תמיד אותנטית וחשופה, שאם אני לא חשופה אני לא כנה, ואם אני לא כנה אני רעה. כל מיני דברים כאלה שאני רואה ויודעת להגיד שהם לא נכונים, שאני לא מעוניינת להחזיק בהם יותר.
והנה, אני יודעת שכן יש אנשים שראויים לאמון שלי. אני יודעת מתי אני קצת מתעלמת מהאינטואיציות שלי כי אני זקוקה לתשומת לב. אני גם לומדת שבסוף זה לא אישי. השיגעון של אמא שלי הוא לא אישי כלפיי, והוא לא מעיד עלי. השיגעון של ט' לא היה אישי כלפיי. וכך כל מי שאני נתקלת בה או בו בדרכי. אם אנשים לא אוהבים אותי או לא טובים אלי, לא מתייחסים ללב שלי יפה, זה לא אומר שהלב שלי לא יפה או לא ראוי ליופי. הוא ראוי. אני ראויה. איזה לימוד כואב וקשה.
ללמוד להיות הורה אוהב לעצמי, האמא הלביאה שלא תיתן לאף אחד לפגוע בי. גם לא לאמא שלי לצורך העניין. זאת ההתבגרות הכי כואבת ומפכחת ומרככת.