חלמתי שאני נמצאת ליד מכון הדימות ומתבחבשת עם לגשת לשם אבל בסוף אני ניגשת לבדוק אם יש תוצאות. אמא שלי איתי וגם אבא שלי, לא יודעת מתי פעם אחרונה ראיתי את שניהם ביחד. אני מקבלת קלסר עם תוצאות ומדפדפת מהר כמו שהייתי נרגשת לקבל תוצאות מבחן. אני מגיעה לתוצאות, כתוב שחור על גבי לבן שהתחת שלי במצב קטסטרופלי, היה כתוב את המילה "מוטרף", שהכל שם בפנים מסובך זה בזה ומחרוד. אני מתחילה לבכות בכי היסטרי. אני מדברת עם הרופאה כדי לראות אם אפשר לדחות את הניתוח לקיץ, היא אומרת שממש לא ואם נמתין זה עלול לעלות אל השדיים (מה? לא שהייתי מתנגדת לכריתת שדיים כפויה). היא אומרת שזה ארבעה חודשים החלמה. זה נורא ואיום, אני חושבת על זה שלא אסיים את השנה, לא אחזור לקורסים, לא אופיע בסוף שנה (זה מצחיק שכבר בראש בחלום התחלתי לגלגל פתרונות, אולי אקח אנשים ואביים אותם מרחוק. האמת זה אופציה). אני בוכה ובוכה, לא מפסיקה לבכות, ומרגישה את התחת הכואב והמסכן שלי.
זה היה איום ונורא.
נראה לי שכבר יש תוצאות ואני מפחדת לבדוק.
אמאלה, אני יודעת שהמצב לא חמור כמו שהיה בחלום, ממש דמיינתי שם את כל התעלות מפותלות ומסובכות אלו באלו, אבל קמתי מלאת חרדה.
מה זה השיט הזה שאני אמורה לדאוג לעצמי? אפשר שמישהי תחזיק לי את היד ותיכנס איתי לאתר? אוף איך אני מתפללת שלא אצטרך ניתוח אוף. התחת המתוק שלי מה עוללתי לך.
נזכרתי עכשיו שבשיעור שבוע שעבר המורה האהובה עלי נתנה לנו כמה דקות להסתובב ברחבי הבניין, למצוא ספוט ולצעוק מילה אחת לשם. לא לקח לי הרבה זמן להבין מה לעשות. אספתי את הכיתה מחוץ לשירותי הנכים בקומה הראשונה, נעמדתי מעל האסלה, כרעתי מעליה וצעקתי לתוכה "תחתתתתתתתתתת".
אחר כך המורה שלי אמרה לי, כל הכבוד, תראי איזה יופי, את פועלת מתוך מה שדחוף לך. אם לא היו לך את ענייני התחת לא היית עושה את זה.
סתם זה היה נחמד. שהיא דיברה על התחת שלי. סתם, יותר היה נחמד שהיא דיברה על האמנות שלי, לא זוכרת מה עוד היא אמרה שם. זאת אותה מורה שלפני חמש שנים אמרה שאני לא מבינה עדיין את השווי שלי, ואתחיל להבין אולי בגיל 30.
אבל למה לערבב שמחה בשמחה זה פוסט על התחת שלי לא על אמנות.
