אני חושבת על זה בזמן האחרון.
הפה שרק רוצה עוד, משם היא התחילה, המחשבה על הרעב. ואז התחלתי לשים לב שזה לא רק הפה.
נזכרת בזיונים מהעבר, לפני מה שהפכה להיות שנת ההתנזרות שלי, על הצורך בעוד ועוד, שרק יזיינו אותי עוד, חזק יותר, ממושך יותר, פעם כשהייתי מענישה את עצמי זה גם היה יותר אצבעות, גם כשכבר כאב לי מדי. תמיד נהניתי מאיך שנהנו ממני, סקס תמיד היה המקום שהרגשתי הכי סקסית בו, איך שזזתי, איך שפתחתי רגליים, הגמישות, כמה שהכלתי. כמה שהתחננתי לעוד.
משהו קרה בדרך. לא יודעת אם צריך להגדיר את זה ככה. עברתי כל מיני שלבים בשנים האחרונות. ליבידו אפס עם א' ואשמה עמוקה, להכריח את עצמי לשכב איתה, עם האישה שהכי אהבתי, אחר כך ט' ששטפה אותי זימה וחייתיות שהרגישו כמו הכל חוץ מאיך שסקס "אמור" להיות, ואז ל' שכאב לי איתה כמעט בכל פעם ששכבנו, כמעט כל פעם שמעתי את הפות המתוקה שלי צווחת "לא" ועדיין נתתי לה לזיין אותי. למה עשיתי את זה. כל חדירה כאבה לי באותה תקופה, נראה לי שזה היה נורא רגשי. אחריה הבנתי שאני כנראה צריכה לחדול, ועדיין כמה חודשים אחר כך יצאתי עם מישהי, שכבנו כמה פעמים וביקשתי גם ממנה שתזיין אותי וזה היה לא טוב. אחריה אמרתי - חלאס. הכוס שלי לא רוצה. הלב שלי סגור והרגליים שלי סגורות.
מאז עברה פאקינג שנה. אפילו בדקתי, כי אני אוהבת תאריכים וסמליות, וב19.4 זה יהיה שנה. אני גאה בעצמי וגם בהלם. זה היה נכון, ברור שזה היה נכון. היו הזדמנויות מעטות מאז, אבל לא באמת רציתי, אז גדעתי אותן באיבן. גאה בעצמי שהקשבתי לגוף. הגוף שלי שכל כך חרמן כבר זמן.
בכל מקרה רציתי לדבר על הרעב שלא יודע שובע.
אני רואה את זה בהרבה מקומות בחיי, אבל עכשיו מעניין אותי לדבר על סקס. חברה הביאה לי ספר על פנטזיות של נשים, הפנטזיות שם מחולקות ל3 קטגוריות - נשים ושליטה, נשים עם נשים, ונשים שלא ניתן להשביען. ספר מחרמן לכל הדעות, אין ספק שהמוח שלי הוא האיבר שהכי מרטיב, ומילים יודעות לעשות לו זאת היטב. בקיצור, לא קראתי בכלל בפרק האחרון, הוא לא עניין אותי, לא חשבתי שאני מזהה את עצמי שם. ואז הבנתי, אני חושבת שמרוב שהרעב שלי גדול אני נוטה להדחיק אותו. אני נעה בין הדחקה להיסחפות אחר הרעב, שמרגישה חסרת שליטה, לכן אפיזודות ההדחקה. זה נכון בכל מיני דברים, אבל אם אני מסתכלת על המיניות שלי זה ממש רלוונטי.
אה זה בכלל עלה לי עכשיו בגלל שיצאתי כמעט כל יום למסיבה בשבוע האחרון, הרעב הזה שלא יודע שובע, לרקוד, להיראות, להיות סקסית, אולי להכיר מישהי. בעיקר לרקוד ולרקוד ולבלות ולהרגיש שמסתכלות עלי כי אני כל כך פאקינג שווה כשאני רוקדת ועפה על עצמי. והנה העמסתי על עצמי ועכשיו אני חולה. רעב שלא יודע שובע, לבלוס עד חולי.
בכל מקרה, זאת שאלה שאני רק מתחילה להתעסק איתה, "איך הרעב ירגע?". לפני כמה שבועות הייתי צריכה לנסח שאלה באחד הקורסים וזאת השאלה הראשונה שעלתה לי, אינטואיטיבית, ולא הבנתי אז כמה היא רלוונטית. עכשיו היא מלווה אותי ואני צריכה לתת לדברים לעלות.
לא שכבתי עם מישהי שאני מרגישה איתה בנוח כבר מלא זמן. אני מתגעגעת לביטוי העצמי הזה, הגופניות החייתית הזאת שיוצאת ממני, הרעב הזה שמבקש עוד ועוד, הכוס שלא יודעת שובע. יש לי תמונה ספציפית שלי בראש, את הגוף במנח המסוים, חצי שכוב, רגליים פתוחות עד הישמור, היא מפמפמת והגוף שלי זז איתה, מכוח התנועה שלה, עיניים מתגלגלות לאחור ואני מתחננת, מייבבת, אל תפסיקי, בבקשה אל תפסיקי, אל תפסיקי לזיין אותי בחיים.