כשהרעב מגיע אני מחפשת נשים. שיסתכלו עלי, שידברו איתי, שיאוננו עלי. אני ציידת מנוסה, אני סוטה בחשכה, אני מכירה את המילים, אני חדה ומתבוננת, אני שמה לב, אני סורקת את האפשרויות, אני מביטה מרחוק, אני מחכה את מספר הרגעים שיש לחכות, אני הולכת מסביב כדי שבמקרה ניתקל, אני אומרת מחמאה, אני מחייכת חיוך. החיוך שלי הכי יפה. לפעמים אני ביישנית. הרבה פעמים אני ביישנית. מי שפוגש בי לראשונה בסביבה שלא טבעית לי חושב שאני ביישנית. הוא לא טועה, זה חלק ממני. ביישנית ומתבוננת. ממתינה. חסרת סבלנות. כשהרעב מגיע עדיף שאצא לסיבוב, אקנה משהו קר לשתות, אלך ברגל, אעלה מדרגות, אעשה מקלחת, אכין אוכל. עדיף שלא אכתוב את הרעב.
היופי הוא שאת לא יודעת. גם אני לא יודעת. זה היופי. היופי הוא שזה זז ונע ומשתנה וחמקמק. אני לא יודעת אם זה יפה בעינייך אבל בעיניי זה יפה. אני לא אכנע בקלות. אם את רוצה אותי על הרצפה תצטרכי להוריד אותי לשם. תצטרכי להשתמש בכל הכוח שלך כדי להוריד אותי לשם כי אני לא אזיז אצבע מרצוני. תצטרכי להתיש אותי ולגרום לי לדמם אם את רוצה למצוא אותי מתחתייך. אני לא פראיירית. אני חזקה וצעירה ויותר מהכל יש לי כוח רצון של הישמור. בואי נראה אותך.
יש לי מצב רוח לשחק. יש שמש בחוץ והבטן שלי ריקה והחזה ריק ויש שמש בחוץ. את זורקת כדור ואני רצה להביא. לא משחק כזה. את אומרת אפ ואני נופלת. אפ. הברכיים שלי חבולות הירכיים לא מצליחות להחזיק חור התחת פעור ופועם. את אומרת אפ ואני נופלת. יש לי מצב רוח לנשוך אותך. אני נושכת ואת מעיפה לי סטירה. פעם זה היה בגבולות שלי אבל דברים משתנים. אני משתינה על עצמי. מעיפה לי סטירה. את גוררת אותי מהשיער לשירותים וזורקת אותי לתוך המקלחון. את פותחת את הזרם על הכי קר, הבגדים והנעליים נשטפים יחד איתי. פה גדול. את אומרת ואני פותחת. תשכבי על הגב, אני שוכבת. את רוכנת ומתרוקנת, נדמה לי שאת מכוונת גרוע בכוונה, אבל בכל זאת הרוב נכנס. אני בולעת הכל והכוס שלי רועד. את פותחת שוב את הזרם להוריד ממני את הפספוסים שלך. בואי, רצית לשחק, את פותחת את דלת הדירה וקוראת לי. בחוץ יש שמש והבטן שלי קצת פחות ריקה עכשיו. אפ ואני נופלת על הדשא. יופי קטנה. ליטופים.
