יש משהו שמרגיש מוזר לפעמים. היום חשבתי על זה בקבוצה. הקלות שבה אנשים מרגישים אלי רגשות חמים. הקלות שבה אני גורמת לאנשים לחבב אותי. "גורמת" זו מילה חזקה. אולי הם פשוט מחבבים? הקלות שבה אנשים מחבבים אותי. אני לא הרבה זמן בקבוצה, והרגשתי היום הרבה חום כלפיי. הרבה חיבה. זה היה מנה מרוכזת של זה, אבל זה קורה לי בכל מקום שאני נמצאת בו. אני לא יודעת להסביר למה זה כל כך משונה. אולי כי קשה לי לתפוס שאנשים רואים מאד בקלות את טוב הלב שלי. את הכוונות הטובות שלי. את האדיבות. אולי כי אני מרגישה מזייפת הרבה מהזמן, תסמונת המתחזה. אולי בגלל התחושה הזאת של להיות מניפולטיבית, מה שגרם לי לכתוב פה בהתחלה "גורמת לאנשים לחבב אותי". הפעם זה לא ישב על המקום של מניפולציה, זה ישב על המקום של מוזר שאנשים רואים בי את הדברים הטובים האלה.
האמת היא שזה נהיה לי פחות ופחות מוזר. הפעם המוזר ישב על זה שאני כבר רואה בי את הדברים הטובים, מצליחה לרגעים, אבל מוזר שגם הם מצליחים. היום הנחתי את הקבוצה לראשונה. שם חודש והנחתי. הרגשתי שאנשים מאד לטובתי. זה היה נעים. זה אמנם הנחייה קטנה ומאד מובנית, אבל זה הזכיר לי קצת שנעים לי להיות במעמד הזה מול קבוצה. זה מקום שמרגיש לי טוב ונכון.
אני רוצה לשתף משהו שקראנו היום.
"הרעיון לא לנטוש אחרים יכול להרגיש זר. אולי אנחנו פשוט לא יודעים איך להישאר, איך להרגיש מוגנים מספיק זמן כדי להיות בקרבה. זה יכול להרגיש מפחיד מאד להתקרב לאחרים."
משפטים חזקים עבורי. במיוחד "אנחנו לא יודעים איך להרגיש מוגנים מספיק זמן כדי להיות בקרבה". וואו. כמה שזה נגע בנקודה. הנטייה שלי להשבתלל בתוך עצמי כשאני מרגישה בסכנה, להתנתק, להיעלם, להשתתק. אני פשוט מתנדפת. אני פיזית יכולה לראות האדם שמולי במעין ראיית מנהרה, והוא נדמה לי מאד מאד רחוק פיזית. זוכרת את זה בבירור בשיחה עם הקצין בקורס בצבא שנזף בי על.. התחצפות? חתיכת אפס הוא היה. בכל מקרה, זוכרת שפתאום ראיתי אותו מאד מאד רחוק ממני ונכנסתי לאיזה נתק. לא יודעים איך להרגיש מוגנים מספיק כדי להישאר. אין לי מילים להסביר כמה זה עמוק בשבילי. אני גם לא יודעת להסביר את התחושה הזאת, של החוסר מוגנות. אני יודעת שאני הופכת את עצמי להכי קטנה שאפשר ברגעים האלה בניסיון להיעלם.
ובסוף זה מה שקורה, בסוף אני תמיד זו שעוזבת. להגיד נוטשת זו מילה חזקה, אבל אולי זה גם מה שקורה. אולי קצת נטשתי את א' בסוף הקשר שלנו. נעלמתי. רגשית נעלמתי. התנדפתי משם, בחודשיים האחרונים לא הייתי יותר. אני מצליחה להגיד את זה עכשיו ביותר חמלה ופחות שיפוטיות.
דברים עמוקים. מעניין נורא לראות את הדברים ככה. נותן תחושת בהירות שמביאה איתה רוך. באמת אסירת תודה על התוכנית הזאת והקבוצה. להרגיש שייכת בין הלא שייכים.
דיברתי גם על התחושה הכפייתית הזאת שאני נקלעת לתוכה פעמים רבות, של לתור אחר דמות אישה, הכמיהה לדמות האישה שתציל אותי. שתגרום לי להרגיש בסדר. אבל גם כשאני בסוף ביחד אני לא מרגישה בסדר ולא מרגישה שלמה ולא מרגישה מסופקת. זה משהו ששמתי לב אליו כבר לפני שנים, כשאני לבד אני לא מרוצה וכשאני ביחד אני לא מרוצה. פעם הסתכלתי על זה בתסכול, היום משהו בזה נותן לי תקווה. אני יודעת שלא שם הפיתרון. לנסות להרגיש טוב לפי נקודת ייחוס של אישה זה לא הפיתרון. ותוך כדי שאני רואה את זה, אני גם לא מצליחה להפסיק להרגיש ככה. איזה לופ כזה. אבל זה נותן לי תקווה כי אני יודעת שאני בדרך הנכונה. אני יודעת שאני בדרך לעצמי, אני פוגשת שוב ושוב אותי, במקומות הקטנים, בניואנסים העדינים, מוצאת את המרכז שלי, את הבסיס, את האדמה בתוכי שלא תלויה במבטים חיצוניים. ולומדת שגם התבודדות זה לא הפיתרון. זה לא אומר לנתק את עצמי מהחברה ומקשרים אנושיים, זה שני צדדים של אותו מטבע.
אין לי איך לסכם את זה. דברים מורכבים. לא קל לי בכלל. הימים האלה ספציפית גם קשים יותר, הכל הכל רועש לי, כל כך רועש. בא לי להיות עם אטמי אוזניים כל הזמן. עכשיו שומעת את השותפות שלי מדברות בסלון, הקולות שלהן צורמים לי. תכף אתלבש ואלך לבקש שינמיכו את הקול, כמו שביקשתי כל יום השבוע. לומדת לתת לעצמי מקום.
עורכת שביקשתי מהן והן הבינו ישר ואמרו שהן ינמיכו. זה גורם לי לרצות לבכות. לבקש מאנשים משהו שהוא צורך מהותי לי זה סיטואציה נורא קשה עבורי. לבקש שיראו אותי זאת סיטואציה שמעוררת בי הרבה חרדה. אני גם נורא עייפה עכשיו. רוצה ליטוף.