הייתי רוצה אולי מישהי שתבוא, תיתן לי זאפטה על הראש ותגיד - הנה, זה מי ומה שאת, כל הרשימה הזאת, שאי ברכה ותפסיקי לזיין תשכל
את מבזבזת זמן על מחשבות מפגרות ומיותרות
לא כי צריך להשתמש בזמן הזה לדברים פרודוקטיבים, פשוט כי חבל, זה מוריד לך שנים מהחיים, חלאס, תעברי הלאה, שימי תקליט אחר, אכלת תראש
--
בזמן האחרון אני לפעמים מסתכלת במראה ונגנבת מהיופי שלי. גם עכשיו עשינו שיעור בזום וכל הזמן הסתכלתי על עצמי. אני לא ממש מבינה מה אני אמורה לעשות עם היופי הזה. מי אמר שאמורים לעשות איתו משהו? אולי רק אפשר ליהנות ממנו. למרות שזה אנשים אחרים שנהנים ממנו לא? מעניין לשאול איך אני נהנית מהיופי הזה. מעניין הדבר הזה עם היופי. הרצון לחמוד אותו אלינו. האם הוא מספק? אני מרגישה לא מסופקת. להביט בעצמי במראה, זה לא מספק אותי. אולי ההדהוד מאנשים אחרים, שאנשים אחרים נהנים ממנו, ואני אהנה מההנאה שלהם. אבל גם זה לא מספק אותי. הרבה אנשים מחמיאים לי בתקופה האחרונה. זה נעים ונחמד ומרים, אבל גם לרוב מתפוגג תוך רגע. טוב, כנראה שזה באמת גם עניין של זהות המחמיאים. ככל שהקרבה גדולה יותר המחמאה נעימה יותר. גם ביופי. זה תמיד היה לי משונה, כי לא בחרתי ביופי שלי, זה לא איזה הישג שעמלתי עליו בקושי, פשוט נולדתי ככה. גם על המוח שלי אני מרגישה ככה. גם על הכישרון שלי. אבל אם נתייחס רגע ליופי, זה כאילו הכי רלוונטי. לא עשיתי שום דבר כדי להיות יפה, מרגיש לי שאין לי "זכות" לקחת על זה קרדיט, בעלות. ועדיין, כשבחורה שמוצאת חן בעיניי אומרת לי כמה אני יפה, אני מתביישת ומתרגשת כמו נערה, כאילו זו הפעם הראשונה ששמעתי את זה. אולי זו הייתה ש' שאמרה לי בצבא שאני לא מבינה כמה אני יפה. איזה משפט מעיק. אולי אני לא מבינה אבל.
בכל מקרה, מעניין באמת העניין עם יופי, מה עומק הסיפוק שאפשר לחוש ממנו, האם תמיד יהיה חלק שלא יהיה מסופק עד הסוף? ומה עם יופי שנובע מאמנות? שני מושגים שאי אפשר להפריד מהם, יופי ואמנות. ומה עם לראות יופי בכל מקום, בפריים של העצים מחוץ לחלון, במבט על חרך ברצפה כשאני מצמידה את הראש אליה, מגע השפתיים על הזרוע שלי. מה מערכת היחסים בין יופי לסיפוק? בין יופי לסיפוק לאמנות?
--
אני מרגישה די טוב היום. יש מזג אוויר נחמד. ישנתי פאקינג 9 וחצי שעות ברוך השם הייתי כל כך עייפה. היה את השיעור האהוב עלי ושיתפתי את המחקר שעשיתי בעקבות השאלה "איך הרעב ירגע". זה מילא אותי השראה. עכשיו אני בסטודיו מתבטלת וכותבת פוסט. יש בי פחות לחץ ליצור ויותר אמונה, וגם רצון. נעים.