כשהייתי ילדה, כל שנה בסוף טקס יום הזיכרון העירוני, הייתי עוברת עם אמא שלי על האנדרטאות והיא הייתה מספרת לי על כל האנשים שהיא הכירה. ממנה קיבלתי את האהבה לסיפורים. נדמה לי שאפילו בצבא ביקשתי איזו שנה שנלך לשם, זה היה בכלל לא בזמן הטקס, אבל רציתי שנעבור אחד אחד, ושהיא תספר לי. זה היה מן טקס שלי ושלה, משהו שלנו. היום אנחנו כל כך רחוקות. אני בחדר עצובה בטלפון והיא בסלון עצובה בטלוויזיה.
הכל מתערבב לי. אני שנים לא מציינת את היום הזה, כבר לא עומדת בצפירות, מרגישה ציניות נוראית. לא בהכרח מצידי, אגב. כל הסיטואציה. הכל. מרגישה רחוקה נורא מהכל. וגם לא יכולה להתמודד עם כל המוות הזה, פורנו מוות הזה. זה מפרק אותי כל כך בקלות.
נורא מוזר שדווקא היום חבר שלי היה בפיגוע. ועכשיו אני מרגישה איזה צורך להתחבר. או אולי מרגישה שזה שואב אותי מעצמו, היום הזה. כאילו השעות האלה מתקיימות במימד אחר, היום הזה, וגם מחר. האנרגיה היא אחרת והיא מרחפת באוויר חזק, גם כשאני מנסה להתעלם ממנה.
וגם דווקא השנה שהמוות בא לבקר את חיי פעמיים. הנה פתאום יום ממלכתי שנזכרים במתים, הוא תופס אותי לא מוכנה, אני כאילו לא יכולה להתעלם. כל מה שקשור במוות לוחץ לי על נקודות אקזיסטנציאליות קשות מאד. חוסר הבנה מהותי של הדבר הזה. חוסר יכולת לתפוס. חוסר יכולת להיות במפגש עם זה. לא מסוגלת להיפגש. בורחת לצד השני. גם עכשיו, אם היה לי עם מי לצאת עכשיו לדייט או לזיון הייתי יוצאת.
הנה עוד משהו שמתערבב בהכל. אני רעבה ואין מה לאכול ומהיום אני צריכה להקפיד על תזונה קפדנית אם אני רוצה להחלים. התכוונתי לכתוב על זה פוסט בבוקר אבל החיים קרו. ואני חושבת להישאר רעבה פשוט. זה קל יותר, עם כל כמה שזה הזוי. קל יותר לא להתמודד עם החיים, לא להתמודד עם הרעב, לא להתמודד עם הכוחות האלה שמבקשים תשומת לב. קל יותר להתעלם.