זה מוזר שככה זה, כבר שנים, זה הנרטיב, היא האמא הכועסת, ואני הפכתי לבת הכועסת. בטח כמו שהיא הפכה לבת הכועסת. וזהו זה, ככה זה. במיוחד בשנה האחרונה מאז שאני מדברת די בגלוי על היחסים, על הילדות שלי, על הפוסט טראומה. זה הנרטיב. זה הפך לכדי זה. זה לא מוזר? את מביאה ילדה לעולם ואז היא שונאת אותך. את מביאה ילדה לעולם ואת חושבת שאת אוהבת אותה אבל את עושה כל כך הרבה טעויות. את מביאה ילדה לעולם וחבל הטבור נקרע שוב, ושוב, ושוב.
זה מוזר שמגיל מאד צעיר הרגשתי שאין אף מבוגר אחראי באזור. כבר שנים שאני כמהה למורה, מנטור, מישהי שתלווה אותי. אני לאחרונה מבינה שאני פשוט זקוקה לאדם מבוגר שאוכל לפנות אליו כשאני מתקשה, כשאני מרגישה מבולבלת, אבודה, כשאני צריכה עצה. נראה לי שלא מעט מהזמן שאני מבלה בצ'אט ובכלוב קשור גם בזה. השנה התחברתי עם הספרנית בלימודים שלי, אישה מקסימה, בפנסיה. היא אוהבת אותי מאד. מחבקת אותי כשהיא רואה אותי. זה מפחיד אותי לפעמים, הקרבה. לא כי יש בה משהו לא מותאם, אלא כי אני פוחדת להתמסר לזה, לזה שלמישהי אכפת ממני פשוט כי אכפת לה. קשה לי שלא לפחד שהיא תתהפך עלי בכל רגע, וזה בעצם יהיה אשמתי. כי בי יש משהו אינהרנטי לא בסדר. אני לא יודעת מי אני אם לא כועסים עלי, בגלל זה אני כועסת על עצמי כל כך הרבה. לפעמים אני הולכת מסביב לספרייה שלא תראה אותי.
זה מוזר לי, שיש אנשים שמרגישים שיש להם על מי להישען. הקונספט הזה זר לי. אני בקושי הייתי מסוגלת לבקש אוכל כשהייתי משותקת מכאבים. נשארתי רעבה. זה אחד הסיפורים העצובים שלי. והוא קרה לפני חודשיים. זה מוזר לי שיש אנשים שמרגישים שיש להם על מי להישען. זה מוזר לי שהשותפה שלי כל הזמן בטלפון עם המשפחה שלה. אני לא מבינה את זה. אני כל כך נסמכת על עצמי. מגיל כל כך צעיר נסמכתי על עצמי. והנה גם כל השהות בכלוב היא עדות לזה. כשאני בודדה או קשה לי אני כותבת בבלוג אנונימי או מתחברת לצ'אט. אני לא מדברת עם אנשים שבאמת מכירים אותי, שבאמת אכפת להם ממני במציאות הפיזית. יש כאלה, יש אנשים כאלה בחיים שלי. ואני חושבת שאני דואגת לשמור עליהם במרחק אמה. בסוף שוב ושוב אני נשארת עם עצמי. לפחות אני מרגישה את כל הדברים האלה עכשיו. רואה אותם, אותי. לפחות אני בוכה.
