מישהי מהתוכנית כתבה על איך היא הייתה סופגת הכל ואף אחד מהאחים שלה לא ראה כלום, לא ספג כלום, שהיא העדות היחידה, היא והגוף שלה הם העדים היחידים.
חושבת עלי, איך הייתי אמא קטנה לאחי מאז שהוא נולד. אף פעם לא חשבתי על זה לעומק. הייתי מגינה עליו בחירוף נפש. הוא היה הדבר הכי יקר לי, הייתי עושה הכל בשבילו. בשנים האחרונות אני מעיזה לשאול אותו, אתה לא רואה? איך אתה לא רואה? איך זה הגיוני שהוא הילד הקטן של אמא, עושה הכל איתה, בשבילה? כשהוא התגייס לקרבי בכיתי חצי יום. כל החיים פחדתי עליו כל כך, פחדתי שיקרה לו משהו. רק שלא יקרה לו כלום. עכשיו אני מרגישה אליו רגשות אמביוולנטים. הוא תמיד יהיה אחי הקטן ואני תמיד אעשה הכל בשבילו, אני כנראה אמות בשבילו. אבל אני רואה בו דברים שקשים לי. איזו אטימות רגשית, איזו אנוכיות קשה.
וזה הגיוני, הגיוני כי אני דאגתי לספוג הכל אלי. את כל הזעם ספחתי אלי. זאת לא הילדות שלו, כנראה. זאת הילדות שלי.
לא חשבתי על זה אף פעם, שאולי זו לא התנהגות נורמלית, איך שדאגתי לו ושמרתי עליו. באמת מאז שאני ילדה, אפילו המילים האלה "אמא שנייה", היו לי בראש. לא חשבתי על זה שזה לא אמור להיות ככה. שאני לא אמורה להרגיש כמו המבוגר האחראי, ההורה הדואג והשומר.
כמה עוד אבל ארגיש על הילדות הזאת. על הילדה הזאת. עלי.
**
האישה מהתוכנית גם כתבה, שמאז כל מה שמעניין אותה בעולם זה יחסי כוחות. התחברתי נורא. תודה לאל שיש לי גישה גם למקומות נוספים. מזכיר לי שכל פעם שהבאתי הגשה וחשבתי שאני מתעסקת ביחסי כוחות, בדיעבד הבנתי שהתעסקתי בפגיעות. שביקשתי אינטימיות, לא משחקי כוח.