אני חושבת על ש' בגיל 19. אני מנסה להבין אם השריטה הזאת מגיעה משם, היא בטוח עוררה משהו שהיה קיים בתוכי לפני כן, אבל אני לא מצליחה להיזכר בדיוק.
לדעת לקרוא רגשות של אנשים במאית שנייה, זה מובן מאיפה זה בא. אני זוכרת שהייתי מחשבת חישובים בתור ילדה מתי כדאי לפנות לאמא ומתי עדיף לחכות. מתי כדאי לבקש משהו ומתי לעשות אחורה פנה ולסור מהדרך. להקטין את עצמי? אני לא זוכרת. אני לא זוכרת מתי התחלתי למרוד. כנראה מגיל מאד צעיר אבל היא דאגה לסרס את זה, אבל אני חושבת שאף פעם לא באמת הסכמתי להתקפל. הכעס שלי הפך לשקט ועצור, נספג בגוף שלי. שנים היא אומרת, הפכת להיות בת 12 והתחלת לשנוא אותי. לשנוא? לא יודעת אם זו המילה. לכעוס אולי? איך זה מפתיע אותה שהתחלתי לכעוס עליה? מה היא חושבת שינקתי מהשד שלה? היא אומרת שלפני כן אמרתי שהיא החברה הכי טובה שלי, ואחר כך הכל השתנה. זה עצוב. זה גם נורמלי. בטח שבסיטואציה הלא נורמלית שגדלתי בה. היא אומרת את זה בעצב, אני יודעת שיש בה הרבה אבל על הקשר שלנו, מעניין אם היא נותנת לו ביטוי איפשהו. הנה אני בעבודה ומתחילה לבכות כרגיל.
מה רציתי לומר?
אז עם ש', אני חושבת שמאז הוטמעה בי החרדה מפני לא לדעת להגיד את הדבר הנכון כשמי שמולי במצוקה. פתאום אני לא בדיוק זוכרת מה היא אמרה, עברו 5 וחצי שנים השם ישמור. אבל אני זוכרת שכל מה שעשיתי היה לא טוב, לא בסדר, לא הבנתי אותה, והיא כעסה. היא כעסה מאד. או שאני פירשתי את זה ככה, מתוך חוסר היכולת שלי להתמודד עם אנשים כועסים? לא נראה לי. אני זוכרת שאחרי שהכלב שלה מת ונתתי לה את כל המשאבים הרגשיים שלא היו לי בשיט כי אני בעצמי הייתי בדיכאון מחרוד (ברוך השם למדתי מזה הרבה על גבולות), משהו בי נעלם, נדחס פנימה. השתדל מאד לסור מדרכה כשהיא הייתה נכנסת למצבים האלה של להעיף אותי ממנה.
ומאז החרדה הזאת מלווה אותי. זה בטוח נגע במשהו שהיה קיים שם קודם, אני פשוט לא מצליחה לזכור בדיוק. אני הייתי אמורה לנחם את אמא? זה התפקיד שלקחתי על עצמי? אולי להקטין את עצמי כדי שלא להכעיס יותר? זה כן דפוס שאני מזהה מול אנשים, המחשבה שהם בטח לא רוצים אותי באותו הרגע, שעדיף שאעלם משם. כמעט ואין שם הקשבה לאינטואיציות, יש דפוסים מאד חזקים שמנהלים. אבל הם כן נסדקים בשנים האחרונות, במיוחד בשנה האחרונה. אני זוכרת שפעם אמרתי לג' על הלופ הזה שאני מגיעה אליו, שאני רוצה לתמוך ולא יודעת מה אני "אמורה" לעשות. והיא אמרה, פשוט תקשיבי למה שמרגיש לך נכון. אני חושבת שהפחד "לטעות" כל כך חזק בתוכי, מתוך החשש שהצד השני יעוף עלי חזרה, שכמעט ואין שם מקום להאטה, הקשבה פנימה, רוך גם לעצמי. באיזו תחושה לא מוגנת אני מסתובבת בעולם. כואב. נשימה.
תוך כדי שאני כותבת את המילים האלה, אני רואה איך הן כבר לא כל האמת. שמה לב לתנועה של האטה במקום הזה, של להישאר עם עצמי ולהקשיב גם פנימה. איך כבר נסללות בתוכי דרכים חדשות, לאט, בהתמדה, כמו מים שחוצבים בסלע, אבל יותר בתנועות של ליטוף מאשר חציבה. המורה האהובה עלי כל כך אמרה לי שלשום, אנשים חושבים שכוח וחוזק הם הדרכים להתקדם. הם לא מבינים איזה כוח עוצמתי זה עדינות. כפרה עליה.
המקום הזה של להאמין שהלב שלי במקום הנכון ואני עושה את הכי טוב שלי. שהכוונות שלי טובות. אין לי רצון להרע. שהדרכים שבהם נהגו בי הן לא נורמליות, ומותר לי לא לקבל את זה. להאמין שאם אני טועה בהבנה של הצד השני, זה לא גורר כעס ונטישה. ואם התגובות לא נורמליות, מותר לי לומר, קודם כל לעצמי, זה לא נעים לי, ואני לא אשאר כאן אם זה ימשך. היכולת להסיר את עצמי מהמקומות שלא טוב לי להיות בהם, זה מה שהילדה שהייתי לא יכלה לעשות. אז היא נטשה את עצמה במקום. עכשיו אני מחזיקה לה את היד ומחבקת אותה כל כך חזק. אוהבת אותה כל כך חזק. והנה הבכי.
מקודם כתבתי במחברת
כל מה שנשאר לי זה להיות אני ולתת לאנשים לאהוב אותי
אוף. איזה עמוק זה נוגע.