למה ימי שלישי הם ימים כאלה קשים
למה קבעתי את החזרה הזאת עם הבחורה הזאת שמעוררת בי כל כך הרבה רגשות בלתי נסבלים
למה הימים שלי חוזרים להיראות ככה כמו הישמור
לא נגעתי כבר שבוע ביצירה שלי
שבוע? מיום חמישי
הזמן פה פועל אחרת
אני כל פעם על מימד אחר שבו זמן פועל בצורה שונה
ובאף אחד מהם אני לא מצליחה לעשות כביסה או לעשות קניות
כל כך נעים לי להיות במרחב החוקר והבודק והלא יודע
אבל עוד יומיים אני צריכה להצהיר על מה שאני יודעת
הדבר היחיד שקריטי זה החלל אבל אולי גם זה לא כזה קריטי
אולי זה לא יהיה כזה נורא, מה שלא אבחר
כל כך נעים לי להיות במקום הלא לחוץ, הבוטח, עם האמונה בעצמי ובחומרים וביצירה, שהכל מתגלה בזמנו, דרכי, בלי הפעלת כוח מיותרת
כל כך לא בא לי להישאב לתוך המערבולת הזאת של הלחץ שתכף כל מי שאפגוש כל יום יהיה בה
איך שומרים על סנטר בהוריקן
ובמיוחד שאני עובדת כל כך שונה מאנשים אחרים
לא שזה משנה אנשים אחרים
אבל זה משנה כשאני רואה את הלחץ וההיסחפות שלהם וקשה שלא להיסחף אחר התנועה הזאת גם
היום קמתי והרגשתי כמו בתקופה הזאת לפני שנה
וזה הבהיל אותי מאד
התקופה הזאת לפני שנה הייתה מחרידה
רמות החרדה והעייפות והעומס המנטלי שהגעתי אליהן דמו לקורס בצבא
אין שום פאקינג סיכוי
אני מצהירה כאן בריש גלי
שאין שום פאקינג סיכוי
שאני הולכת להיות במקום הזה שוב
שבו אני כל כך שונאת את עצם קיומי רק כי המוח והגוף שלי בהצפה חושית רגשית מנטלית של הישמור
אפס סיכוי
אם יש משהו שלמדתי כבר לפני שנים
ומתחדד לי שוב ושוב ושוב
זה שהבריאות הנפשית שלי מעל לכל דבר אחר
אפילו
מעל האמנות
שזה משפט שאני יכולה לומר רק בשנה האחרונה
בנימה אחרת
חלמתי שדופקים לי בדלת בחמש בבוקר
מנסים לעבוד עלי לפתוח אותה
ואני אומרת לא
ואני רואה דרך העינית שמנסים לנסר לי את הידית
ואני לוקחת את אחי (שהוא בחור סיני בחלום, גם המנסרים הם סינים)
ואנחנו אוספים כמה דברים בתיק בשיא המהירות ובורחים דרך מדרגות החירום שנמצאים בתוך הבית
ורצים לתחנת הרכבת וקונים כרטיסים לחיפה
למרות שכל תחנת הרכבת נראית כאילו היא בסין או משהו
ושם הבחורה שדפקה בדלת בהתחלה מוצאת אותי
ורוצה לקחת אותי לאנשים הרעים
היא הייתה מושכת היה שם משהו אירוטי
זהו זה היה חלום מפחיד