אני מתגעגעת לאמא שלי
אני רוצה לספר לה שמישהי מרגשת לי את הלב
אבל אני לא יכולה
אני לא יכולה לתת לה להתקרב אלי
מאז הקיץ כמעט ולא סיפרתי לה כלום
שום דבר על האמנות שלי, כששנה שעברה סיפרתי לה כמעט על כל הגשה, והיא שאלה והתעניינה וייעצה לי, ובאה לראות את כל אירועי סוף שנה בלימודים אפילו שלא השתתפתי כמעט בכלום
ומתחילת השנה אני לא מספרת לה כלום
לא על האמנות, שזה הגיוני, כי הרבה ממנה עוסקת בנושאים שקשורים אליה, שנובעים ממנה, שנובעים מהטראומות שקשורות בה
ועל אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים שלי, הבדסמ, לא סיפרתי לה כלום, גם כשאני הולך למסיבות אני מכבס את זה
שעל פניו זה הגיוני מאד, אבל אני לא רגילה להסתיר ממנה, אין משהו על עצמי שאני לא יכולה לספר לה, את העגילים בפטמה הראיתי לה כל פעם שעשיתי
מן הסתם זה הגיוני, לא לספר לה, אבל זה חלק מהעניין, החוסר גבולות הזה בינינו, החוסר נפרדות, הייתי רגילה לספר לה הכל
אני לא מצליחה לסלוח לה שבאחד השבועות הכי נוראיים בחיים שלי היא נטשה אותי לחלוטין
בשבוע שבו הייתי בכאבים הכי נוראיים שחוויתי, והיא אמרה בואי הביתה אני אדאג לך ואאכיל אותך, ובאתי, וכשאמרתי לה שנעלבתי ממנה שהיא לא שאלה מה שלומי אחרי שאבא של אבא נפטר, היא השתוללה ויצאה מהבית בסערה ובזעם והלכה לבן זוג שלה לכל הסופש. היא אפילו לא רצתה לתת לאחי להקפיץ אותי לתחנת אוטובוס במוצש, הייתי צריכה לעמוד מולה ולחזור שוב ושוב על המילים "כואב לי התחת, תתני לי את האוטו. כואב לי התחת, תתני לי את האוטו." עד שהיא הסכימה.
יש לי רגעים בחודשים האחרונים שאני מגיעה למשהו נורא יפה ביצירה שלי ואני רוצה לשתף אותה. ועכשיו כשנעים לי בלב, אני רוצה לדבר איתה, לספר לאמא שלי, שתראה אותי כשאני יפה ויפה לי. רוצה את אמא שלי. ואין אותה. אין לי אותה. וזה כואב לי כל כך.