שדה פרחים

הימים האחרונים נעימים לי

זה מוזר לי שאני פחות כותבת, אבל זה גם הגיוני, אני פחות כותבת כשנעים לי, וגם לא מעט מהמחשבות שלי מנותבות כרגע למקום אחר

אני גם לא ישנה והאזורים במוח שמנסחים בכתב תהליכים הם קצת עיסה

אבל נעים לי, נעים לי מאד

אולי מתוך המקום הזה, וגם מתוך המקום של חוסר השינה, הסופש אני לא מרגישה במרדף אחרי לעשות, או מרגישה רע שאני נחה על הספה צופה בסיינפלד עם החתולה בין הרגליים שלי. מדי פעם מנקרות המחשבות המטרידות, אני צריכה לענות להיא על הדרישת תשלום, אני צריכה להסתכל על סרטונים מחזרות, צריכה לענות לכל מיני אנשים. בסדר, יש מה שיכול לחכות.

זה מעניין מה שקורה לי עם היצירה שלי. ביום חמישי הלכתי לסטודיו לחזרה קצרה משתכננתי, הייתי כל כך עייפה ולא הייתי מסוגלת לעבוד את כל הזמן שרציתי. אבל עשיתי, נכנסתי לסטודיו, שמתי מוזיקה, רקדתי, שרתי, התחברתי לעצמי, ואפילו עלו לי תובנות מהגוף שישבתי וכתבתי. זה מעניין כמה שאני לא בלחץ. כשאני נזכרת שאני לא בלחץ אני נכנסת ללחץ. לפני כמה חודשים כתבתי לעצמי, כשאני חושבת במקום לעשות אני סובלת. אני צריכה לצמצם את זמן החשיבה ולהגדיל את זמן העשייה. או להתמקד בזמן העשייה, לא להיסחף אחר מחשבות שלוקחות אותי רחוק ממה שקורה עכשיו בפועל במציאות. להאמין שבזמן העשייה קורים דברים משמעותיים, ושבזמן המנוחה בין לבין קורים דברים משמעותיים לא פחות. הכל חלק מהיצירה. הכל חלק ממני.

בכל מקרה. ביום חמישי פתאום עלה רוך שהתעסקתי איתו מוקדם יותר השנה והנחתי בצד. זה ריגש אותי, האפשרות להכניס חומרים ששמטתי לתוך מקומות חדשים שאני מגלה בתוכי. היצירה הזאת מרגשת אותי מאד. העבודה בסטודיו מרגשת אותי מאד. קורים שם דברים פלאיים. אין לי עוד שמץ של מושג ירוק איך זה הולך להתרגם לדבר שיפגוש עיניים מבחוץ, אבל אלה שוב המחשבות, ולא העשייה. להאמין בדרך. להאמין ברוח שמגלה את עצמה בפניי.

עוד משהו מעניין שאני חושבת עליו, ושגם המורה האהובה שלי אמרה. שיש איזו קרקע בתוכי כשאני שרה ובגוף. זה מרגיש כמו איזה מקום של אדמה שאני מוצאת. משהו מאד מחובר, יושב במקומו. אתמול אמא שלי שאלה מה אני הולכת לעשות בפרויקט סוף שנה, אם זאת הפתעה או שאגלה לה, ובהיסוס רב אמרתי, אני הולכת לשיר. היא התרגשה. היא זו שאמרה לי מגיל 0 שאני לא יודעת לשיר, אבל רק בגלל שזה מה שאמרו לה מגיל 0. יש בי מקום שפוחד להודות, שאולי אני לא אזמין אותה לראות את היצירה שתעלה. אני לא יודעת איזה עוד חומרים יתגלו בפניי. חומרים שקשורים בה, חומרים שקשורים במיניות ובבדסמ, שיהיה לי מורכב להזמין אותה לראות. אותה, את אחי, את אבא שלי. דווקא מכולם הכי אני רוצה שאבא שלי יראה אותי. הוא אף פעם לא ראה אותי מופיעה, יש בי חלקים שהוא לא מכיר, ונראה לי שהוא גם פוחד להכיר. אבל אני רוצה להזמין אותו, לראות אותי. חלק משמעותי מהפצע שקשור בלראות ולהיראות קשור בו. האמת שזה עניין לראות ולהכיר בזה כרגע, לראות את הציפיות שיש לי מזה שיראה אותי מופיעה. אולי לא לבנות יותר מדי על דברים שיקרו שם.

אני נזכרת ביומולדת שהייתה לו לפני.. 4 שנים? זאת הייתה תקופה של כמה חודשים שהסתובבתי בעולם והתרגשתי וכאבתי הכל. הפסקתי כדורים נגד דיכאון והפסקתי לעשן וויד והייתי נוסעת באוטובוס חושבת על המשפחה שלי וכמה שאני אוהבת אותם ופורצת בבכי. תקופה כזאת. אז כתבתי לו ברכה ליומולדת, מעניין אם עוד יכולה למצוא אותה. וכתבתי אותה בכתב יד, והבאתי לו, ונכנסתי להתקלח. וכשיצאתי הוא היה כל כך מרוגש, אפילו עם דמעות בעיניים, הוא כל כך התרגש מהמילים שלי. היו פעמים מעטות בחיי שהראיתי לו דברים שכתבתי ויצרתי, והאופן שבו הוא התפעל ממני כל כך הפתיע וריגש אותי. בכלל, פעם ב אשתו זורקת לי משהו על כמה שהוא גאה בי (האמת שמזמן זה לא קרה), ואני כל פעם מופתעת. הוא לא חזק בלהביע את זה במילים ויש עוד מקומות שקשה לי להבין בצורה לא מילולית, במיוחד מולו. אני אוהבת אותו מאד.

תמיד יש לי צורך לסכם פוסטים אבל אין לי כוח. אני עייפה מדי לחזור אחורה לקרוא שוב. אז אני פשוט אעצור כאן. אמשיך בהמשך