לא מבינה איך הורה יכול לקבור ילד
שקעתי לתוך השיעור ולא חשבתי על זה כמה שעות, מדי פעם זה הגיח
כל הגוף שלי כבד מבכי
בין לבין מתערבבת לי היצירה שלי, שמתישה אותי, אני לא מצליחה להבין מה חשוב לי
לא מצליחה להבין מה חשוב לי
מה המהות
איפה המהות שלי
ואני כבדה
ובו זמנית כוח החיים רוצה לפרוץ החוצה ולשאוג ולטרוף ולזוז
רוצה לשבת עכשיו לקרוא ולכתוב
רוצה לכתוב לך, זה מוזר שאני רוצה לכתוב לך? זה מוזר שכל כך מעט זמן והצלחת למלא כל כך הרבה חלקים בי? מה זה אומר המשפט הזה? שירה לא צריכה להיות מובנת. אני צריכה לחזור לכתוב שירה. צריכה לחזור ליצור שירה עם הגוף שלי. שמטתי את השירה. נעים לראות מי מרים אותה. גם אני רוצה לשוב להרים.
אמרתי משפט בשיעור על מוות והמורה שלי אמרה שזה יהיה השם של ספר השירה הבא שלי. הוא היה כל כך יפה ויש מצב שהיא צודקת אז אני לא כותבת אותו פה. חחח. ספר השירה הבא שלי, נעים לחשוב שאולי מישהו מכם ישוטט בין מדפי ספרי השירה ויתהה עלי. איך עד היום לא הוצאתי ספר שירה? הזיה.
אני לא מבינה איך החיים והמוות הולכים זה לצד זה שזורים זה בזה מעורבבים זה בזה צרובים זה בזה כל כך חזק. לא מבינה איך כל הגוף שלי כבד והחיים זורמים בו בכזאת עוצמה. בא לי לדבר איתך על זה. בטח היו לך דברים יפים לומר על זה. או מבט שהיה מבין בדיוק מה אני מרגישה.
אני מרגישה אבודה כל כך. זה בסדר אני יודעת. זה הגיוני עכשיו. אבל מרגישה כל כך אבודה. מוות שלישי במשפחה ב4 החודשים האחרונים. 4? כמעט 4 כן. איך הורה קובר ילד וממשיך לחיות אחר כך? אני לא יודעת. אני חושבת על אמא שלו, שלא ראיתי שנים שנים. זוכרת שהייתה לי נעימה תמיד, נבונה, מחוייכת. מה בטח עובר עליה. אמא שלי גם הרוסה מזה. היא התקשרה אלי בבוקר וידעתי שמשהו קרה, היא אף פעם לא מתקשרת אלי, הפעם האחרונה שהתקשרה הייתה אולי כשסבתא מתה לפני כמה חודשים. חשבתי שהיא הולכת להגיד לי שסבא מת, כבר הכנתי את הגוף. אבל לא, לא הוא.
לא יודעת מה אני הולכת לעשות עכשיו. אכלתי מלא דברים שעשו לי כואב בבטן. לא הספקתי להלוויה. אלך עוד כמה ימים עם אמא כנראה לנחם. זה ישבור לי את הלב. הוא היה כל כך צעיר.
