אני לא חושבת שדיברתי אי פעם עם אנשים שמפחדים כמוני.
זאת אומרת, רק בחודשים האחרונים התחלתי להבין את הפחד הזה. או יותר נכון, לראות אותו. או יותר נכון, לזהות אותו בתור פחד.
ולא יצא לי עדיין לדבר עם אף אחד שגם פוחד ככה מנשים.
זה לא משהו שממש מדברים עליו אה? זה כאילו נשמע לי דפוק באיזשהו מובן, לפחד מ50 אחוז מהאוכלוסייה, אפילו שברור שזה לא מ50 אחוז. למה אני משטיחה את זה ככה? תכף ומיד להחזיר את הקול החומל.
בכל מקרה, אני מרגישה שזה משהו שממש קשה לדבר עליו. זה כאילו להודות בחוסר אונים הזה, להודות בחולשה, להודות שהפחד הזה מנהל אותי. הוא מנהל אותי? כנראה, אני צריכה לחשוב על זה.
יש בזה משהו מביש שאני עדיין לא יודעת לשים עליו את האצבע. אולי זה קשור בבושה סביב זה שאני עדיין תקועה בטראומות ילדות שלי מאמא שלי. יעני שחררי כבר כזה. זה קול חיצוני לי, הוא לא שייך לי ואני לא מסכימה איתו, ובטח שלא עם הטון המזלזל שלו, אבל הוא נוכח לעיתים. לעיתים קרובות לעיתים.
הפחד הזה התעורר לפני כמעט שנתיים, ועד החודשים האחרונים לא שמתי לב אליו ככה. לא שמתי לב איך הוא מתעורר ככ בקלות וככ חזק.
מעניין איך יהיה לדבר עם מי שגם חווה את הפחד הזה. לא בטוחה מה זה יעשה לי. אבל אולי הזדהות, להרגיש לא לבד, אולי איזו תקווה, תובנות מחבר.ה למסע. אולי בעיקר להרגיש לא לבד. לא לפחד לבד.
לוקחת נשימה. רואה את הילדה הקטנה שמרגישה לא מוגנת, איך לאט לאט התחושה הזאת מתחלפת באדישות. מה הילדה בתוכי צריכה? שאראה אותה. שאשאר איתה. שלא אעזוב אותה. גם לא כשהיא מתנתקת, ואני רואה כבר את הניתוק. שיותר לא אעזוב אותה. לא בעבור שום דבר, לא בעבור למצוא חן או להיאהב על ידי אף אחד אחר. לומדת איך אני המקום הבטוח שלי. אחר כך אלמד שיש אנשות שיכולות להיות גם מקום בטוח עבורי. אני כבר לומדת את זה, שלא בתוך קשרים רומנטיים, וגם זה הרבה, וגם הרבה פעמים עדיין לא מחזיק מים. וואו כמה אני כותבת על זה בימים האחרונים הא? הופעלתי רצח כנראה. נשיקה לי. את עושה טוב.
