חלמתי עליו
שהוא נחמד אלי ואז מנסה לאיים אלי לא להתקרב
אמרתי לו שהוא נחמד והוא התייחס לזה כחיסרון, שאנשים לא מצליחים לקחת אותו ברצינות, משהו כזה
ואז הוא ניסה בערך לאיים עלי עם חיוך, זה היה די כושל
אמרתי לו שבכמ לא התכוונתי להתקרב, והוא אמר אה, סבבה
הוא היה חמוד
אני עושה לו אידאליזציה
בכללי יש פה כל מיני דברים בראש שלי שלא מחוברים למציאות
אני יודעת כי אני מזהה את הדפוס המוכר בי. באתי לכתוב שהוא מזמן לא בא לידי ביטוי, אבל נזכרתי שזה ממש לא נכון, פשוט עכשיו הוא תופס נפח קצת יותר גדול כתלות בגודל הנסיבות. הדפוס הזה מעייף אותי. הוא באמת מנתק אותי מהמציאות, המציאות שבה פעלתי בצורה שהייתה נכונה לי וצריך לשחרר ולהתקדם הלאה.
זה כן מעניין אבל, למה חלמתי עליו ככה. אני שמה לב לצורך שלי בגברים שיהוו איזה קול שפוי ובטוח, למרות שזה לא ממש מה שאבא שלי היה בשבילי (אה אז אולי בגלל זה הכמיהה?...). אולי הוא היה בטוח כשהוא היה שם, אבל גם כשהוא היה שם הוא אף פעם לא היה שם רגשית בשבילי. אולי עצם הנוכחות שלו מיתנה משהו? לא יודעת. הוא לא הגן עלי אף פעם, הוא השאיר אותי לבד איתה. האמת שזה קטע, אני עכשיו באמת לא מצליחה לזכור אותו באף סיטואציה או התנהלות שהייתה קשורה בה ובי.
התחושות מהעבר מכבידות עלי. אני לא רוצה יותר לראות אותה בתור מפלצת, זה כבד עלי בעצמות, בנשמה. זה בעיקר משמר את הפחדים שלי. אני לא רוצה להיות יותר ילדה מפוחדת וכועסת וחסרת אונים. אני לא רוצה להמשיך ללכת למקומות שמשמרים את התחושות האלה בתוכי. אני רוצה להתקדם הלאה לאישה שאני הופכת להיות. עם הרכות, עם הקשב העצמי, עם היכולת לתקשר את הצרכים והרצונות שלי, עם היכולת לשים גבולות, עם העיניים הטובות, עם הלב הרחב והפתוח, עם היכולת לשמור ולהגן על עצמי כשזה נדרש, עם היכולת להסיר את עצמי מסיטואציות וקשרים שלא נכונים לי, עם להיות בית ואדמה יציבה ובטוחה בשבילי ובשביל אנשים אחרים, עם האש היפה והמטריפה שיש בתוכי, עם התשוקה שיודעת ליצור ולהיות מיטיבה.
וזה עדיין מעניין אותי, העיסוק בו. אני רואה בתוכי כמיהה למצוא מקום בטוח בגבר. אני לא בטוחה למה, ואולי זה בסדר לא להבין. אני פוחדת שזו הומופוביה מופנמת, אבל אולי אפשר גם לשנות פרספקטיבה להסתכלות חיובית יותר. שיש לי משיכה סקרנית לחוות אנרגיה גברית בחיי. הייתי רוצה להתאהב בגבר, אני תוהה איך זה ירגיש. תמיד תהיתי איך ומתי יפתח לי מולם משהו, כי יש ממש משהו אטום מולם. טוב, ממשיכה להיות איפה שאני נמצאת וללכת בדרך המתהווה.
**
נוסעת היום לקמפינג
אני כל השבוע בחרדות שקשורות בפרויקט שלי ולא נותנת לעצמי לנוח בשיט, ועכשיו אני נוסעת לכמה ימים של מנוחה, אני גם אכבה את הטלפון עד שבת, אולי מהרגע שאעלה על הטרמפ. נורא קשה לי המחשבה לנוח כשיש עוד כל כךךך הרבה קצוות פתוחים בעבודה שלי. המורה שלי אמרה אתמול, תחשבי על זה שאת יוצרת את העבודה הזאת מהרגע שנולדת, יש לך כבר את כל התשובות. אני ממש פוחדת שאם אנוח הכל יישמט לי ולא אצליח לחזור ולא יהיה לי שום דבר להראות עוד שבוע וחצי. נראה לי שזה לא נכון אבל, נכון?
אולי אשים כוונה למנוחה טובה הסופש. מנוחה מיטיבה, עמוקה, לכל התאים, בעיקר למוח שלי היפה והחמוד שעובד כל כך קשה. לא יודעת איך אני אשים בצד את המחשבות על העבודה, אבל אולי זה בסדר, שמדי פעם הן יהיו וישהו איתי. מרגישה שזה דורש ממני אמונה, שהיצירה עוברת דרכי, מתהווה דרכי, ושאם ארפה הכל יהיה בסדר. שאני לא צריכה להחזיק כל כך חזק. אוף כן, זה מאד זה, אני מחזיקה נורא חזק בשבוע האחרון וזה אף פעם לא היטיב עם היצירה שלי. זה בסדר להרפות קצת. נשימה.