שדה פרחים

הפסיכולוגית החכמה שלי.

"את רואה את ההגנה כאן?"

אני מניחה שהיא חכמה לפחות כמוני, אם היא מצליחה לעמוד בקצב שלי ולהיות כל כך מדויקת לי, כל כך קשובה לי, כל כך מבינה אותי. לא שצריך להשוות חוכמה. לא שהמשפט הזה נעים לי.

בכל אופן

אחרי שפרסתי בפניה את מחשבותיי על מילים מהימים האחרונות, איך שאני משתמשת בהן כדי להימנע מלהרגיש, וסיפרתי לה את מעלליי הסופש, עם הנשמה היפה (זה יהיה חמוד להתייחס אליה כאן בתור הנשמה היפה, למרות שאני לא חושבת שיהיו לה עוד הרבה entries בבלוג שלי), הפסיכולוגית החכמה שלי אמרה

את רואה את ההגנה כאן? פגשת בחורה שמצאה חן בעינייך, היה ביניכן חיבור יפה, קיווית, ואז היא הלכה עם מישהי אחרת. סיטואציה מבאסת לכל הדעות. ואז את הולכת ומנסה להבין את הדפוסים ואיך הרגשת ואיך התנהגת ואיך זה לעומת פעם ואיך ואיך ואיך. זאת סיטואציה מבאסת, מותר לך להתבאס. אני הוספתי בראש, שמותר גם לשמוח מהתחושות הנעימות שחוויתי מהמשיכה, וגם כמובן להיות בעצב על זה שהיא הייתה עם מישהי אחרת.

מילים קשות לי בימים האחרונים. נדמה שהן אף פעם לא נגמרות לי, אף פעם לא נגמרות לי המילים, אני יכולה לכתוב לנצח, לדבר לנצח, לחשוב לנצח. לא מפסיקה לחשוב מחשבות במילים. קשה לי בימים האחרונות. שום דבר לא מדייק. גם על זה היא דיברה, על הצורך לדייק ולמצוא את הנקודה, אה כן, אמרתי לה שאני לא מצליחה למצוא את הנקודה, שאני מרגישה שאני הולכת סביבה כל הזמן, בניסיון שלי לנסח את התחושות שלי, ביצירה שלי. והיא אמרה על זה, מה היא אמרה על זה? שאולי גם זה הימנעות מלהיות נוכחת עם הדברים, הניסיון לדייק. זה גם דייק לי משהו על הצורך הזה לדייק, ועל מה שמרגיש לי קצת off בו.

בכל מקרה רציתי לשים פה כדי לזכור את מה שהיא אמרה לי. מחר אפגוש את הנשמה היפה, מנסה לבוא עם לב פתוח, לשהות עם הפחד מדחייה, לשהות עם התחושות הנעימות.