שדה פרחים

שוב ושוב אני מגלה, שהמה לא משנה, מה שמשנה הוא ה.. מהות? חשבתי שזה נחמד מה ומהות.

האיך? הכוונה? הbeing? הstate?

לא המה, איך אני בתוכו, איך אני עוברת דרכו, איך אני כשאני נמצאת בו

והמה משתנה, הוא הצורה שמשתנה וכל פעם אני מוכלת בתוכה, אולי היא המיכל שאני ממלאה בו את עצמי

וזה טוב לי להניח את עצמי בתוך מיכלים, המסגרת טובה לי, גבולות הגזרה, אחרת אני נאבדת, אחרת אין איך להחזיק את החומר ולהביט בו, לשהות איתו

קצת כמו הגוף שמכיל את הרוח, את הנשמה

הוא חשוב מאד מאד מאד, הוא שמכיל בתוכו את המהות, דרכו היא מתגלה

אני צריכה עוד לחשוב על הדברים הללו

חברתי הטובה מאד באה לחזרה היום וסידרה לי תראש

"היכולת שלך להתמסר ולהיות בנוכחות עם עצמך ראויה להערצה"

זה מטורף, כי היא ניסחה בדיוק את הדבר הזה שלא ידעתי בדיוק לומר, הדבר הזה שגיליתי אי שם לפני חמש שנים ולא ידעתי להגיד מה הוא, ואני עדיין לא יודעת עד הסוף לומר, או שאולי עוד קשה לי to own it, לומר, כן, זה הכישרון שלי, זו המתנה שלי.

היא אמרה שאני נותנת מתנה מאד גדולה למי שמביט בי. זה משהו שקשה לי לומר על עצמי לבד, אפילו שאני יודעת כבר לחוש אותו. אבל אני צריכה קול חיצוני שיגיד את זה.

כל כך הרבה קולות מפקפקים וביקורתיים היו בתוכי בשבועות האחרונים. לא רק בשבועות האחרונים מן הסתם, אבל עכשיו היה פיקוס גדול. לפקפק במהות שלי, במה שחשוב לי, במה שחשוב לי להביא לעולם, במה שאני חושבת שטוב שיהיה עוד ממנו בעולם. לפקפק ביכולת שלי להביא את זה.

כמה טוב שאתמול והיום באו עיניים שלא ראו את החומרים האלה, אתמול היא בכלל לא הכירה שום דבר שעשיתי לפני כן.

באמת היה לי סופר משמעותי שהיא באה היום והביטה בי דרך העיניים שלה וניסחה דרך הקול שלה.

יש בי עוד פחד, אין ספק. אבל פתאום זה שם את הדברים בפשטות שלהם. אני באמת באמת מבקשת לעשות משהו פשוט. אני והגוף שלי. מה אני מבקשת? אני מבקשת להיות עם כל מה שיש בי. אני מכניסה את עצמי לצורות מסוימות עם הגוף, ומאפשרת למה שעולה לעלות. כל פעם עולים דברים קצת אחרים. מה אני מבקשת? להיות עם הרגש, להביט בו, להראות אותו, לראות אותו. לבדוק, מה קורה כשאני עושה ככה, מה קורה כשאני עושה ככה. מה אני מבקשת? להיות איתי. להיות איתי.

כמה שזה מרגש.

לפעמים אני תוהה איך אני נקראת לאנשים כאן, איך נקראים הדברים שאני כותבת עליהם על היצירה שלי. זה שוב הקול שפוחד להיות גדול, להודות בגדולה שלי, to own it.

קשה לי להודות בזה, אבל אני מתאמנת על זה -

יש לי מתנה גדולה לתת. היא קשורה בפשטות, ברכות, בנוכחות, בהתמסרות. אולי זה בסדר לא לדעת עדיין לנסח אותה, אלא רק להרגיש אותה בגוף. 

נ.ב

מן הסתם כל הדבר הזה גורם לי לחשוב על התמסרות בבדסמ. זה משהו שאני כבר יודעת להגיד על עצמי, על העומק שבו אני מתמסרת, הכוליות שבהתמסרות שלי. שוב מדגדג לי להתמסר עם הגוף והנפש. מרגישה קצת יותר בטוחה בימים האחרונים, וחושבת שיקח לי עוד זמן לתת אמון. אבל כן, מסקרן, מסקרן בהחלט.

אין ספק שאני יפיפייה כשאני מתמסרת.

איזו עבודה יפה הולכת להיות לי.